בניגוד להיום, במלחמת יום כיפור המנהיגים ידעו לפרוש בזמן

בימים האחרונים נפרדנו משתי נשים משמעותיות ופורצות דרך שהלכו לעולמן לאחר התמודדות ממושכת עם מחלת הסרטן. האחת היא מירית הררי: מאמנת אישית ויזמית; והשנייה היא רות ביידר גינסבורג: שופטת בית המשפט העליון בארצות הברית. שתיהן פעלו במהלך חייהן לקדם עשייה, להילחם מול הזרם ולהוכיח שלכל אדם יש את היכולת להשפיע על גורלו.

מינויה של ביידר גינסבורג לשופטת עליונה היה השני לאישה בבית המשפט העליון (סנדרה דיי אוקונור מונתה ב־1981), אך ראשון לאישה יהודייה. מינוי זה, שהתבצע בשנת 1993 על ידי הנשיא ביל קלינטון, נתן את האות לנשים רבות בארצות הברית ללכת בעקבותיה. בישראל, לעומת זאת, מונתה השופטת הראשונה בבית המשפט העליון, מרים בן־פורת, בשנת 1976, ושלוש נשים אף עמדו בראש בית המשפט העליון כנשיאות: דורית ביניש, מרים נאור ואסתר חיות, המכהנת כיום. בארצות הברית טרם נבחרה לתפקיד הרם אישה.

יום הכיפורים הוא עת לחשבון נפש אישי וציבורי ומחשבה על מה שהיה מול מה שעתיד להיות. מלחמת יום הכיפורים פרצה, כידוע, לפני 47 שנים. המלחמה תפסה את ישראל לא מוכנה, שאננה. אף אחד לא חשב שמלחמה עלולה לפרוץ, או חלילה לדרדר אותנו לשפל חסר תקדים של חוסר מוכנות וספיגת אלפי חללים ופצועי מלחמה. אותם חיילים צעירים של המלחמה ההיא הם הדור הוותיק של אזרחינו כיום. הם נושאים את צלקות המלחמה על גופם ובנפשם. הם ההורים שלנו, הם הסבא והסבתא של ילדינו.

מלחמת יום הכיפורים גררה אחריה ועדת חקירה ממלכתית, שקבעה כי הדרג המדיני איננו נושא באחריות למחדל, אלא הדרג הצבאי, והרמטכ"ל דאז דוד אלעזר סיים את תפקידו לאלתר. ראש הממשלה גולדה מאיר התפטרה אף היא מתפקידה, למרות שכמה חודשים לפני כן נבחרה שוב לכהן כראשת הממשלה בישראל. היא פרשה לחיים אזרחיים, וכמה שנים לאחר מכן נפטרה ממחלת הסרטן. המנהיגים של אז ידעו לקחת אחריות, לפנות את הבמה לאחרים ולפרוש בזמן. הם גם ידעו לתת כבוד לציבור ולשים את המדינה והעם לפני הכל, לפני עצמם.