אם תרצו להבין מה בין החרדים של הגל הראשון לאלה של הגל השני, התשובה היא "חוסר אמון". הציבור החרדי מטבעו לא מעוניין לקבל הנחיות ממדינת ישראל איך לנהל את שגרת החיים הרוחניים שלו. בגל הראשון, ערב חג הפסח, כאשר מנהיגי הציבור הבינו כי מדובר ב"מגיפה" שלא מבדילה בין חילוני לחרדי, הם הורו על סגירת בתי הכנסת והקהל ערך מנייני תפילה במרפסות הבתים. ככל שהתקרבנו יותר לסגר השני הציבור החרדי איבד אמון בממשלה. זה התחיל מהחלטה שגויה להטיל סגר על אזורים חרדיים, אף שהם לא הצליחו להביא נתונים שיסבירו את פשר ההחלטה. חוסר האמון התעצם כשהתמונות מבלפור חיזקו את התחושה שיש אכיפה בררנית נגד חרדים.
ולמרות זאת, בציבור הליטאי והספרדי וגם אצל חלק ניכר מהקהילות החסידיות נזהרים ומקפידים על רוב ההנחיות. נכון, לא תמיד כולם שומרים על מרחק. לא תמיד כולם במסיכות, אך במבט כללי - רוב הציבור נשמר אולי אף יותר מהציבור הכללי. אבל כמו בכל חברה תמיד יש את השוליים, אם זה קהילות קיצוניות כמו הפלג הירושלמי והעדה החרדית, או אפילו אדמו"רים מהמיינסטרים שקיבלו החלטות על הנחיות חדשות מטעם עצמם. זאת, לאור העובדה כי אין כל שיח ותיאום בין הממשלה או נציגיה למנהיגי הציבור החרדי, בניסיון לראות איך ניתן בכל זאת להמשיך בשגרת החיים הדתית תוך שמירה על ההנחיות.
התרעות פיקוד העורף