הבעיה המרכזית של מלחמת יום הכיפורים (לפחות בראשיתה) הייתה "המחדל" הצה"לי יותר מאשר "המחדל" המודיעיני (שכבודו במקומו מונח). אסביר את קביעתי זאת, וכן שההקשרים מאוד אקטואליים.
ועכשיו בואו ונראה מה קרה לסדיר. ראשית, הוא לא הוכן כראוי מול האסטרטגיה המצרית (והסורית) החדשה שגובשה לנוכח לקחי התבוסה ב־1967: מערך גדול של טילי קרקע־אוויר נייד על מנת לנטרל את חיל האוויר הישראלי, וכמויות גדולות של טילי נ"ט (סאגר) המופעלים על ידי חי"ר על מנת לנטרל את השריון הישראלי. צה"ל חשב שהוא נמצא ב־1967. לשריון לא היה ציוד להתמודדות מול הסאגרים: לא מרגמות, לא מקלעים, לא טקטיקה. לחיל האוויר לא הייתה תשובה לטילי הקרקע־אוויר. נמוגו כל התקוות שתלו בו, ובראשן שהוא זה שיסייע לסדיר לבלום. הוא לא היה יכול, אלא אם כן יתאבד ויופל על ידי הטילים.
שנית, הסדיר עצמו לא היה "בעמדות", על פי תכנית ההגנה של פיקוד דרום, ובצפון הייתה היערכות בלתי מאוזנת: חטיבה וחצי בצפון הרמה מול חצי חטיבה בדרומה, שם פרצו הסורים וכמעט הגיעו לכנרת. שלישית, בהקשר למילואים: כל מילה מיותרת על מצב הימ"חים.
בימים ההם לא ראינו את המציאות כפי שהיא, אלא את זו שהייתה בראש שלנו, ועל פי זה פירשנו אותה. זאת בעיה תמידית, וכל אחד מאיתנו צריך לשאול עצמו בימים אלו: מהו הסיפור על המציאות שיש לי בראש ועל פיו הפרשנות שלי? למשל, הקורונה אמיתית, וכך הסגר, או שהיא בדיה פוליטית?
התרעות פיקוד העורף