אנחנו טובים בלהתערב, לאלתר וליצור מציאות חדשה. אלא שהפעם יש לנו עסק עם אויב בלתי נראה, והמציאות החדשה שאנחנו צריכים לייצר היא איך לחיות עם הווירוס, איך לשרוד את התקופה הזו כשאנחנו בריאים בגוף ובנפש, וגם כמדינה וכחברה. בעתות משבר אנשים נושאים עיניים להנהגה בתקווה ובציפייה שתוביל אותם ותחלץ אותם מן המשבר. הם מצפים לראות החלטיות.
זה צריך להיות המצפן של מקבלי ההחלטות בבואם לקבוע מה לפתוח ומה לסגור. להתיר לישראלים להצטופף במטוס ולבלות יחד במלון ביוון, אבל לא להרשות לבעל דוכן פלאפל למכור פלאפל? זה פשוט לא הגיוני. חנויות רחוב, למשל, יכולות להיפתח, אם בעלי החנויות ידאגו לקבל קונים במינון נכון; בתי כנסת, שידועים כמוקד הדבקה, יכולים להקים מתחמי תפילה בחוץ עם סימון מרחקים של שני מטרים מאדם לאדם. זה לא מסובך, הציבור שיתף פעולה עד שההוראות הפכו ללא הגיוניות.
על כולנו להבין שאנחנו בסרט ארוך וצריך להיערך לארוך. אי אפשר לעצור את הנשימה לזמן ארוך - מתים מזה. אי אפשר להשבית את הכלכלה, לסגור את האנשים בבית לזמן ארוך. יחד עם זאת, לציבור יש את האחריות לשמור על החיים שלו ושל קרוביו. השוטרים הם לא האויב, ההתקהלויות ההמוניות הן הבעיה. ראש עיריית לוס אנג’לס הודיע לאחרונה שיסגור את המים והחשמל לכל בית שתיערך בו מסיבה או התקהלות מכל סוג שהוא. בעקבות כך, המסיבות נפסקו. מוטב לשקול את זה גם אצלנו.
התרעות פיקוד העורף