מנדלבליט נשמע כועס מאוד על שי ניצן בשיחה המוקלטת, ולכן הוא משתמש, להתרשמותי, בכינוי גנאי בעל קונוטציה מאוד לא מחמיאה בעולם העברייני. מי שמוכתר שם כמניאק, עתידו מתקצר באורח משמעותי ביותר. מנדלבליט גם לא חוסך את שבט לשונו מדינה זילבר – וזה בעיניי עוד הרבה יותר חמור. והדברים אינם משתמעים לשתי פנים. המדובר באמירות שכמותן שמעתי אין ספור פעמים במאות התיקים הפליליים שבהם עסקתי. כשאדם מספר ש”מישהו אוחז אותו בגרון” - כל מי ששומע את הדברים מבין את משמעותם, ולא פעם הם מובילים לתגובות שמולידות כתבי אישום. מנדלבליט בוודאי נתקל בביטויים כאלה בפרשות שבהן טיפל.
כך או כך, אין ספק בעיניי שבוקה ומבולקה ירדה על פרקליטות המדינה. שיחות אישיות בין פרקליטים נחשפות. מה שעשויות להיות ראיות מפתח מתגלות באקראי. עדים נסחטים. תרגילי חקירה מכוערים צפים על פני השטח. אינני רוצה להיכנס לפירוט הדברים, אבל קשה להמעיט בחשיבות הדברים שעולים על פני השטח חדשות לבקרים.
הטענות של מנדלבליט ש”תופרים לו תיק” נשמעו כבר בעבר. הן לא נשמעו לראשונה בהקלטה שחשפו עמית סגל וגיא פלג; וגם זה ביטוי שמנדלבליט שמע אותו, קרוב לוודאי, יותר מפעם אחת מפי נאשמים. ואני שואל: אם כך מרגיש האיש הכי חזק במערכת המשפט, כיצד צריכים להרגיש אנשים פחות חזקים ממנו? ראש הממשלה, למשל, ששניים מתוך שלושת האישומים שמיוחסים לו הם תקדימיים בעליל.
השיטות הגורמות לאדם להיזהר בלשונו הן מגוונות. מספרים שהמשטרה מחזיקה בתיקים רדומים על המדף, ושאלה נשלפים כל אימת שנולד הצורך לטרפד מינוי שלא רצוי ל”מערכת”. אינני יודע מה מידת האמת בכל אלה, אבל יש לי הרגשה שגל הירש, לדוגמה, הוכשל בדרך הזאת כשהשר לביטחון פנים רצה למנותו למפכ”ל המשטרה; מה שמזכיר לי גם את מה שקרה בזמנו לראובן ריבלין. כשאריאל שרון רצה למנות אותו לשר המשפטים בממשלתו, צצו מספר תיקי חקירה. מישהו כנראה לא רצה במינוי הזה בגלל התבטאויות חריפות של ריבלין נגד היושבים ברחוב סלאח א־דין. כארבע שנים נמשכו החקירות; עד לסיום הקדנציה הראשונה של ממשלת שרון.
בעוד שבועיים אמור להתקיים השימוע בתיקו של נוה. הראיות נגדו נאספו, למיטב הכרתי, בדרך לא חוקית. מנדלבליט נמנע מלטפל בתיק של חברו. שי ניצן היה צריך לעשות את אותו הדבר, אבל מסיבות אחרות. שום דבר עוד לא סגור. ד
התרעות פיקוד העורף