הייתי שם כסטודנט צעיר, אחד מכמה שליחי "נתיב" - לשכת הקשר של משרד החוץ, בחסות השגרירות במינסק. הסתובבנו במדינה, פגשנו קבוצות יהודים, בחלקם לפני עלייה לארץ, וחיזקנו את הידע שלהם על ישראל. בשלב כלשהו הזהירו אותנו שיש הפגנות ברחובות וש"אסור לצאת החוצה" בגללן. בזהירות רבה, כמובן שכן יצאתי החוצה, וראיתי. גל מסיבי של מחאות ברחובות, שדוכאו באופן נוקשה על ידי הרשויות. משיחות עם המקומיים גיליתי עד כמה המהלכים של הנשיא עוררו תסיסה בציבור, מתח מפני העתיד והמצב הכלכלי.
בבלארוס מודל 1996 היו מבנים סובייטיים ישנים, אוטובוסים חשמליים עתיקים ודחוסים, וקשישים עניים שנאלצים למכור סיגריות ותפוחי אדמה ברחובות בימים קפואים. לצד זה, הייתי עד להתקדמות, כמו הכספומט הראשון בבלארוס שנחנך בזמן שהותי ועסקים שהתחילו להיפתח. האנשים שפגשתי שם זכורים לי לטובה. אבל עם, שכמעט כל ההיסטוריה שלו היה נתון לשלטונות זרים, כנראה לא היה מסוגל למחות לאורך זמן, אפילו כשהריח סכנה.
בניסיונו של "הדיקטטור האחרון של אירופה" להיבחר בפעם השישית, משהו השתנה; הפגנות סוערות מאי פעם עקב ריבוי העדויות על זיוף התוצאות, הימלטות של מנהיגות אופוזיציה מחשש לחייהן, אלימות שלטונית, חטיפות ומעצרים של אלפים, בכירי משטר שעוברים לתמוך באופוזיציה, התפטרות ומעצר של אנשי תקשורת, התעוררות בינלאומית ושורה של סנקציות. לפני כמה שבועות התרגשתי לראות הפגנה מול שגרירות בלארוס בתל אביב. אבל עד כמה שהייתי רוצה בהצלחתם של הבלארוסים לזכות בחופש שהם מבקשים, לא מן הנמנע שהשיקולים של מוסקבה הם שיכריעו איך האירוע הזה יסתיים.
התרעות פיקוד העורף