הצעת החוק להקמת "מנגנון היוועצות" בין ישראל ליהדות התפוצות איננה מעשית משתי סיבות מרכזיות. ראשית, בכירים בקהילה בניו יורק מלכתחילה לא יבקשו עצה והדרכה מישראל. שנית, הקהילה בארה''ב חלוקה אידאולוגית, מפולגת ביחס לדת, שסועה פוליטית. מעמדה של ישראל בעיני הרוב הגדול והמכריע בקהילה בארה''ב הוא בשפל חסר תקדים. הבדיחה הנפוצה בשיחות עם בכירים יהודים היא, שאם בנימין נתניהו היה "רץ" לתפקיד בקהילה הוא לא היה עובר את אחוז החסימה. אם ישאלו אותם, "רוצים עצה טובה מה לעשות בנוגע למשל לגידול באנטישמיות?" התשובה שלהם תהיה, "מי אתם בישראל, שתאמרו לנו מה לעשות? אתם לא מסתדרים עם הבעיות המקומיות שלכם". אין שום סיכוי שראשי ארגונים או בכירים בקהילה יבקשו הצעה והדרכה מישראל לבעיות ולמצוקות של הקהילה. אם שרת התפוצות תתעקש להעביר הצעות והדרכה, במקרה הטוב אולי מגזר אחד יקשיב ויהיה מוכן לדון ולשקול את הצעותיה. אבל המגזרים האחרים אפילו לא יגיבו. מטעמי נימוס לא ירצו לבייש חברת ממשלה בישראל.
בכלל, באיזו זכות, באיזו רשות והצדקה, לנציגי התפוצות מותר להביע דעותיהם בנושאים הקשורים לחיי היומיום של הישראלים? האם ועדת החוקה של הכנסת תשאל לדעותיהם בנושא כלכלי שיקבע את גודל הקיצבה למובטלים? או בסוגיה בטחונית, שתקבע אם לגייס מילואים? שיקום היחסים בין ישראל לתפוצות ובמיוחד לקהילה הגדולה בארה''ב הוא אתגר עצום, קשה ומורכב שדורש טיפול שורש. אבל קודם כל, מטפל ודואג ראוי, שמכיר את השטח, את המציאות שהמטופלים חיים בו.
התרעות פיקוד העורף