באחד הימים הראשונים לאחר בחירתי לראשות העיר רעננה, ואני ראש עיר צעיר בן 40, פנו אליי כמה הורים וביקשו להחליף מנהל בית ספר, שלטענתם הגיע זמנו להתחלף. הסברתי להם כי החלפת המנהל הספציפי הזה היא באחריות משרד החינוך. עליהם ללכת למשרד החינוך בירושלים ולדרוש את החלפתו. אחד ההורים הסתכל עליי ואמר: “בילסקי, אתה ירושלמי במקור, לא?”. הנהנתי בגאווה, אכן, גדלתי בירושלים. ההורה המשיך: “אתה יודע את הכתובת של משרד החינוך?”, שוב הנהנתי בחיוב. “אם כך”, אמר ההורה, “סע אתה לירושלים, היכנס למשרד החינוך ותדרוש את מה שמגיע לנו”.
זה אולי היה לא נעים, אבל ההורה צדק, והבנתי מהר. את האירוע הזה לקחתי עמי ליתר 20 שנותיי בתפקיד ראש עיריית רעננה. אין טעם לשלוח את התושבים למשרד החינוך, הבריאות, האוצר או המשפטים. התושבים האלה הם תושבי העיר שלך, אתה מכיר אותם הכי טוב, אתה מכיר את צורכיהם, ועליך לדאוג להם בכל נושא שהוא. לצורך כך הם בחרו בך.
מגיפת הקורונה היא מגיפה עולמית. אינספור גורמים מטפלים בה - מגופים בינלאומיים, דרך ממשלות ועד ארגונים חוץ־ממשלתיים. אולם בסופו של דבר, את רוב העבודה יכולות לעשות הרשויות המקומיות. אין גוף בישראל שמכיר את הנמצאים בו היטב כמו הרשות המקומית. אנו יודעים ברשויות את מצבה הכלכלי של כל משפחה, את צורכי הרווחה שלה, את הסביבה שבה היא מתגוררת ואת גילם ומצבם הבריאותי של כל אחד מבני המשפחה. כל רשות היא כמו ממשלה קטנה, שדואגת לכל צורכי התושב.
זהו לא מודל חדש. בזמן מלחמה או בזמן חירום פיקוד העורף מעביר מטלות וסמכויות לכל ראש רשות בתחומו. העיריות מתורגלות היטב במצבי חירום, יודעות להפעיל מתנדבים ומומחים, ולרשותן עובדים מסורים המכירים היטב את צורכי התושבים וניתן לגייסם מיידית.
לממשלה, שאמונה על כתשעה מיליון תושבים, קשה להתחרות ברשות מקומית שמטפלת בכ־100 אלף תושבים ומכירה אותם לפני ולפנים. אנו רואים את זה בכל אורחות החיים, ואנו יודעים שכל סמכות שהועברה לרשויות הביאה לשיפור בחיי התושבים. כמו בחוק רשויות איתנות, העיקרון הוא פשוט: הענקת סמכויות לאותן רשויות שיש ביכולתן לנהל את ענייניהן תפנה משאבים וכוח אדם ממשלתי לסיוע לרשויות שמתקשות יותר מסיבות כאלה ואחרות.
התרעות פיקוד העורף