ממשלות ישראל מדברות במשך שנים על קליטת משפחות חדשות בנגב, כשהצורך הבסיסי והראשוני הוא למעשה להשאיר את הצעירים שגדלים בנגב. מדובר בצעירות ובצעירים מוכשרים שאוהבים את המקום ומחוברים אליו. אלא שהמציאות במקרה זה מכריעה, והם נאלצים לעזוב ברובם למרכז. האזור שהם כל כך אוהבים לא עומד בתחרות מול תל אביב וערי המרכז, שם נמצאים מקורות התעסוקה שהם מחפשים. זה לא רק מקצועות ההייטק, אלא השוק שנוצר סביב ענף זה; שוק תוסס שמאגד לתוכו רצף כלכלי רחב ומצטיין בצמיחה. האלטרנטיבה למרכז היקר והצפוף הוא הנגב רחב הידיים, על מלוא הפוטנציאל הגלום בו. לא צריך בשביל זה להמציא את הגלגל: תחשבו על הפוטנציאל האדיר שיכול להניב השילוב בין התעשייה הענפה שנמצאת בנגב ובין הייטק. מדובר ביכולות נסיקה כלכליות שקשה אפילו לדמיין. לעומת זאת, מצב שבו 66% משטחה של ישראל מאכלס רק כתשעה אחוזים מהאוכלוסייה - לא יכול להתקיים במדינה שבונה את עתידה שנים רבות קדימה.
ממשלה חפצת חיים חייבת להפנים שמדינה המוגדרת כאומת סטארט־אפ לא נמדדת רק במספר חברות ההייטק הפועלות בה. אומת סטארט־אפ אמיתית מצטיינת בזיהוי הזדמנויות ובניצולן, והנגב הוא היום ההזדמנות הטובה ביותר שיש למדינת ישראל להציע. דוד בן־גוריון ז"ל דיבר על חזון יישוב הנגב. הוא עשה זאת מתוך אמונה שכך תהיה ישראל מדינה חזקה יותר. 72 שנים חלפו, וזה עדיין לא קרה. הנגב אומנם מתפתח, הוא נהנה מהנהגה מקומית צעירה ומצליחה, אבל הדחיפה הממשלתית עדיין לא מגיעה.
הכותב הוא יו"ר סיעת יש עתיד־תל"ם
התרעות פיקוד העורף