כותב שורות אלה הוא בנה של המרגלת שלנו בלבנון, שולמית קישיק־כהן. היא ישבה בכלא הלבנוני ושוחררה במסגרת החלפת שבויים אחרי מלחמת ששת הימים. ביום שחרורה ולאחר מכן היא חיפשה שקט. לנוח מהתקופה הקשה שעברה עליה; מנוחה נפשית יותר מאשר פיזית. כותב שורות אלה היה גם ראש נציגות בכמה ארצות ומכיר את הנוהל במקרה שדופקים על דלת השגרירות בבקשת מקלט.
לנוכח שתי עובדות אלו, להלן כמה תובנות: פולארד הופעל על ידי גורם ישראלי מוסמך. לגורם הזה יש אחריות כלפיו. היא לא הופעלה. פולארד הוא אזרח אמריקאי שהפר את החוקים של ארצות הברית. הוא לא ריגל נגד אמריקה. הוא העביר מידע שהמודיעין האמריקאי השיג על מדינות ערב, והיה חשוב לו לשתף בו את ישראל. בהיותו אזרח אמריקאי, פעילותו של פולארד היא בבחינת בגידה. אבל הוא לא הזיק לארצות הברית. אמריקה הייתה צריכה להתחשב בזה ולא עשתה זאת.
הטעות הקרדינלית בנוסף לגיוסו היא ההחלטה המוטעית שלא לאפשר לו להיכנס לשגרירות כאשר הוא התייצב וביקש מקלט. אם ישראל הייתה נעתרת לבקשתו, התקשורת לא הייתה יודעת מכל העניין, והפרשה לא הייתה מתפוצצת בהד גדול שבסוף היה בעוכריו. סביר ששלטונות ארצות הברית היו מבקשים את הסגרתו, והעובדה שהוא בתוך מתקן אקס־טריטוריאלי הייתה מאפשרת לנהל משא ומתן שקט על תנאי הסגרתו. לבם של גורמי מודיעין אמריקאים שהרגישו נפגעים היה מתרכך והם היו מחפשים פתרון שקט. אולי פולארד היה יושב פחות זמן ממה שהוא ישב בפועל.
אסור לחזור על הטעות עם פולארד. פולארד ביטא בפומבי את רצונו במנוחה אחרי שחרורו מכבלי המאסר; שקט נפשי שיאפשר לו לטפל ברעייתו החולה. בקשה כנה שבאה מהלב כמו אצל אמי. אנא, הניחו לפולארד.
התרעות פיקוד העורף