אנו עוסקים במאבק בתאונות הדרכים מיום קום המדינה, והיו לנו הישגים משמעותיים שמקורם בשיפור תשתית הכבישים בישראל - שהרי הנתונים ההיסטוריים מצביעים על כך שתשתית כבישים רחבה ובטוחה יותר מורידה משמעותית את תאונות הדרכים. החלק הרגיש והקשה יותר במאבק קשור בדפוסי ההתנהגות של נהגות ונהגי ישראל. התנהגות פרועה או רשלנית פשוט הורגת.
הקדשתי הרבה משנות פעילותי הציבורית לנושא. במסגרת תפקידי האחרון כיו"ר הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים הצלחתי להוביל לשיעור הנמוך ביותר אי פעם במספר ההרוגים: 280 קורבנות ב־2012.
לא נוכל להוריד את הקטל בדרכים לרמה המתקרבת לאפס. יש אירועים שהם מחוץ לשליטה או מקריים לחלוטין באופיים, אבל נוכל לצמצם מאוד את מספר הקורבנות לעומת הרמה הנוכחית - אם נצליח לשנות דפוסי התנהגות של הנהגות והנהגים מיום שהם אוחזים בהגה.
הסיבה המרכזית לכך שאין אנו מצליחים להביא לשינוי בנורמות הנהיגה, מקורה בתפיסה השולטת בנו - גישת סלחנות מוגזמת כלפי עברייני התנועה. זוהי רמת סלחנות בלתי אחראית, שבעיקרה נובעת מפסיקות של בתי משפט. חלק מהשופטים אפילו הולידו פסיקות מדהימות הגובלות בזילות חיי אדם ולעג לרגשי המשפחות שאיבדו את יקיריהם.
לדאבוננו, ריסון נורמות הנהיגה העבריינית לא עובר דרך חינוך והסברה. כוחות השיטור של המשטרה צריכים להתמקד בלכידת העבריינים בביצוע עשר העבירות החמורות כתפיסת עבודה מגובשת. הכל חייב להיות מלווה בפעולות הסברה נרחבות. ענישה קשה ופרסומים על כך הם שיוצרים את ההרתעה.
התרעות פיקוד העורף