הבחירות הקרובות צריכות להיות בשאלה: כן ביבי או לא ביבי

אין בישראל בחירות אישיות לראשות הממשלה או לכנסת, אבל עתה, עקב הנסיבות ההתנהגותיות, הפוליטיות וגם המשפחתיות של ראש הממשלה, הגיעה השעה שיהיו. כן, הבחירות במרץ 2021 צריכות להיות בשאלה: כן ביבי או לא ביבי.

מדי שבוע נחשפים במעריב ובעיתונים המרכזיים האחרים סיפורים על ההתנהלות ועל מופעי ההתנשאות של ראש הממשלה ולא פעם גם של בני משפחתו. הם לא שמים על "אזרחי ישראל" - הכינוי שלנו השגור בפי מנהיגנו - ועל טובתם. מה שחשוב הוא טובת "משפחת המלוכה".

בנימין נתניהו הוא אדם במיצר, ולא נותר לו – האיש החוזר על הביטוי "בעזרת השם" לא פעם - אלא ללכת בעקבות דוד המלך בספר תהילים ולזעוק: "מן המיצר קראתי יה, ענני במרחב יה".

בחודש מרץ יציין נתניהו 15 שנות כהונה בראשות הממשלה בשתי תקופות. לא היה תקדים לכך בישראל. אפילו דוד בן גוריון, האב המייסד והמעצב במידה רבה את פני המדינה לא הגיע לכך. הוא כיהן רק כ־13 שנה עם הפסקה של שנתיים באמצע, מרצונו.

אולי הגיע הזמן לדון באפשרות להגביל את תקופת הכהונה של ראש הממשלה בישראל - איש המעשה, המחליט והקובע, מנהל המדינה - לשתי קדנציות בלבד. כלומר, לשמונה שנות כהונה בסך הכל, כנהוג ומקובל בארצות הברית לגבי הנשיא. קצת מוזר שבישראל מגבילים את תקופת הכהונה של נשיא המדינה, שבניגוד לנשיא האמריקאי נושא  בתפקיד ייצוגי, לקדנציה אחת בת שבע שנים ואילו ראש הממשלה יכול לכהן, אם ייבחר כמובן, עד בלי סוף.

אני מכיר את התשובה: העם הוא הריבון. כל עוד העם רוצה במישהו לתפקיד חשוב ומרכזי ורובו בוחר באדם זה – אם בבחירות ישירות-אישיות ואם באמצעות נציגיו בכנסת - האיש הנבחר רשאי וראוי להמשיך לכהן כראש הממשלה.

אני מסויג מהתשובה הזאת. אילו בחירת ראש הממשלה בישראל הייתה נעשית ישירות בידי כלל הבוחרים, כמו בחירת הנשיא האמריקאי, היה ממש בטיעון שהעם הוא הריבון וזכותו לחזור ולבחור את מי שהוא רוצה לראשות הממשלה. אבל לא כך הדבר.