ישראל איננה בודדה בעמדתה כלפי האיום האיראני

כך פורסם לאחרונה, למשל, ב"אמריקה ואיראן", ספרו של ג'ון חאזוויניאן (John Ghazvinian), אקדמאי אמריקאי ממוצא איראני, שטוען ש"גורמים אמריקאיים בקנוניה עם ישראל וסעודיה הכשילו בזמנו את ניסיונות ההתקרבות של איראן לאמריקה", ושזו הראשונה אפילו הפגינה, כביכול, נכונות להכיר במדינת ישראל. לפי מחבר הספר, רק בתגובה לסרבנות האמריקאית, טהרן קידמה את קשריה עם חיזבאללה, חמאס והג'יהאד האסלאמי.

הוא גם טוען ש"שום אדם רציני בישראל לא סבר מעולם שאיראן מהווה איום רציני". חאזוויניאן איננו היחיד שמעלה טענות שקריות כגון אלה. מאמרים בנוסח דומה התפרסמו גם ב"ניו יורק טיימס" ובכלי תקשורת אחרים, לפעמים אפילו בישראל, ויש מי שקוראים ל"התקרבות קונסטרוקטיבית" עם טהרן. ייתכן שגם רוב מאלי, הדיפלומט האמריקאי שמונה לנהל את המגעים עם טהרן, שותף לפחות לחלק מהעמדות הנ"ל.

גם כשממשל אובמה פתח ב־2014 במהלכים סודיים עם האייתוללות הייתה מערכה כזאת. כך, למשל, בדיוק באותו זמן עלתה לאקרנים סדרה טלוויזיונית בשם "מזכירת המדינה" שהציגה את האיראנים כמבקשי שלום ואת המפקפקים בכוונותיהם הטובות כמחרחרי מלחמה, ובין שבמכוון או לא, פעלה להכשרת הלבבות בציבור האמריקאי להסכם. הנימוקים שהושמעו אז בטלוויזיה תואמים במדויק את הנימוקים שמושמעים גם עכשיו.

במערכת הבחירות האמריקאית וגם אחריה, לנשיא ביידן ולאישים במחיצתו היו התבטאויות המעידות על כוונה לחדש את הסכם הגרעין כצעד ראשון ולדון בשינויים אפשריים, כולל בנושאי הטילים לטווח הארוך, הטרור, המגמות ההגמוניות של איראן ופקיעת ההגבלות על הפעילות הגרעינית - רק אחרי חידוש ההסכם, כפי שדורשת טהרן. לכל בר דעת צריך להיות ברור שזה מרשם לכישלון, אך לא ברור שזו גם מסקנת הממשל החדש. אולי, כמו אצל אובמה, הוא רואה "הסכם עכשיו" כחשוב יותר מתוצאותיו אחר כך.

ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה לשחק ב"נדמה לי". חשיבות המסר של כוכבי ועיתויו הם דווקא בעקבות השינויים האסטרטגיים והגיאו־פוליטיים בזירה האזורית — הברית בין ישראל למדינות ערב הפרגמטיות — והחלפת הממשל בוושינגטון. במילים אחרות, ישראל איננה בודדה בעמדתה כלפי האיום האיראני, שהוא אכן "בעיה עולמית". על ארצות הברית, שהיא עדיין "האומה ההכרחית", לקבוע את מהלכיה בנושא גם בהתחשב באינטרסים החיוניים של בעלות בריתה באזור. נשיא צרפת מקרון הביע עכשיו דעה דומה.

מבחינת היחסים החיוניים עם ממשל ביידן, אכן מוטב להציג את הדברים כהווייתם בשלבים המוקדמים, טרם שהממשל יגבש את עמדותיו, כדי לא להיקלע למחלוקות עם מדיניות שכבר יצאה לדרך. עם זאת, ברור שמסר הרמטכ"ל צריך להיות מלווה במהלכים דיפלומטיים אינטנסיביים, לרבות כלפי החוגים הנרחבים בשתי המפלגות ששותפים לעמדת ישראל בנושא הגרעין האיראני. למותר לציין שפעילות זאת מחייבת נוכחות מתמדת, 24/7, של נציג דיפלומטי ישראלי בכיר בוושינגטון.