המקטרגים אומרים שמחיר החשיפה הינו גבוה מדי. לטעמם, לא יעלה על הדעת שלחברה מסחרית יהיו פרטים כה רבים על אזרחי מדינת ישראל, על אינדיווידואלים במדינה, שיכללו נתונים בריאותיים של תושבי המדינה. הם זועקים: מה עם ההגנה על הפרטיות? יותר מכך, רבים טוענים שלמעשה מדינת ישראל הפכה להיות מעבדה של ניסוי בבני אדם עבור חברת פייזר, ומי יודע מה עוד תוכל חברת פייזר לעשות עם המידע העצום שיתגלה לה.
אכן, דילמה קשה. אי אפשר לנפנף בביטול את הטענות כבדות המשקל של מי שמתנגדים להסכם עם חברת פייזר, ומן הסתם אם הסוגיה הייתה מגיעה לפתחו של בית המשפט, לא קל היה לשופטים להכריע בה, והתוצאה אינה ברורה מאליה. אבל, כמועמד לנשיאות המדינה עליי לשקול את השיקול הציבורי. לו הייתי היום בתפקיד הנשיא, הייתי יוצא בהצהרה ברורה: "יש להעדיף את חייהם של תושבי ישראל על פני פרטיותם". מה יעזור לאדם שנפטר אם שמרנו על פרטיותו, כאשר יכול היה להינצל אם רק היינו מחסנים אותו מפני נגיף הקורונה? לאחר שני חיסונים ועוד כשבוע, המחוסן אמור להיות מוגן מהנגיף בשיעור של 95%. זהו אחוז גבוה ביותר בעולם הרפואה. אנחנו כולנו מקווים שהחיסון גם יגן עלינו מפני מוטציות למיניהן של אותו הנגיף. ואגב, גם אם לא, ייתכן שמחלתו של מחוסן תהיה קלה יותר מאשר של מי שלא היה מחוסן.
זהו אחד הרגעים בחיי אומה שבו מנהיגיה צריכים לקבל החלטה קשה. אני בהחלט מגבה את הממשלה על בחירתה בהצלת החיים, גם תוך הקרבת ערכים אחרים, חשובים כשלעצמם. מובן שהעדפת ערך החיים על הפרטיות חייבת להיות מלווה בכללים למסירת נתונים מבוקרת לחברת פייזר.
קבוצות הולכות וגוברות באוכלוסייה מתחסנות. אנו שומעים שמבוגרים, שבאופן טבעי נמצאים בקבוצות הסיכון, חוסנו באחוזים גבוהים ביותר, וטוב שכך. אנו שומעים גם כי יש בישראל מספיק חיסונים לצעירים יותר, ואפילו לבני 16 עד 18. אין ספק שזהו הישג חשוב למדינת ישראל, שתהווה אור לגויים מבחינת בדיקת הנתונים והפקת לקחים. מבחינה זו, מחיר הפרטיות הינו ראוי לשלם כי “וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם“ (דברים, ד טו).
התרעות פיקוד העורף