תפיסה ליברלית מסוימת, שמגולמת במידת מה בידי התנועה הפמניסטית, משקפת דּוֹגְמָה מחשבתית. במיוחד מאז עידן "מי-טו" המבורך, חלק מתנועה זו משיב בתגובה כמעט פבלובית נגד "כל מה שרע" – במקרה הזה, הטרדה מינית באשר היא הטרדה, קלה כחמורה.
אישית, אני מרגיש שקבוצה זו שואפת ליצור "אדם חדש". אותו אדם חייב להיות חף מכל שייריו האפלים במרוצת שנות האבולוציה – סקסיזם, שבטיות גזענית, אגרסיביות ומעל כולם, האלימות. 'שים את הדחפים מאחור אחי. אתה קצת יותר מסתם קוף עם יכולות רטוריות'.
אך מיד עולה השאלה – האם קיום של אדם כזה הוא בכלל אפשרי? יתרה מזאת, האם כחברה, נכון שנשאף אל פסגה מוסרנית שאנו יודעים בבירור שאי אפשר להגיע אליה? הרי כולנו נאבקים מדי יום ביצרים חשוכים, לעתים בהצלחה ולעתים קצת פחות.
המאבק הזה בין הדמות אליה אנו שואפים להיות לבין קווי האופי הנוראיים שלנו, יכול לשסף את שפיות הדעת. לא סתם אחד מהסיפורים הראשונים שמאוזכרים בתנ"ך הוא חטא עץ הדעת שמעמת אותנו עם תאוותינו הבלתי-נשלטת. זהו בסיס קיומי של האדם.
האם ניתן להכיל את ניסיונות השינוי של דריגס, או כל פרסונה ציבורית אחרת, מבלי שניתן לגיטימציה לתרבות האונס? או שעלינו להטיל עליו ועל דומיו שרוצים בשינוי חרם מוחלט ולבטל באחת את מורכבות האדם ואת מאמצי השיוף של הנפש שלנו?
יש להביט נכוחה במציאות, להכיר בכך שהיא לא שחורה או לבנה ולפעול מהנחת מוצא זאת. מתוך תפיסה פמניסטית מגובשת, על המדינה ומחוקקיה לבנות מערכת שמחד מאפשרת ענישה מתאימה, חינוך וחיזוקים חיוביים שימנעו את הכאב העצום שאותו חוות נשים, ומאידך מאפשרת הכאה על חטא שלא רומסת את האדם עד זוב דם.
התרעות פיקוד העורף