הפחד מהלך ברחובות המדינה. הנהיגה בכבישים הפכה לסיוט. ניהול עסק מציב אותך כמטרה לסחיטה. אלימות נגד נשים הפכה למכת מדינה, ועוד לא דיברנו על כנופיות הפשע העושות בדרום ובצפון כבתוך שלהן. בשוליה של כל חברה יש פורעי חוק, עבריינים וארגוני פשיעה. גם אצלנו. אלא שהפשיעה האלימה והעבריינות כבר גולשות מהשוליים והן הופכות לחלק מחיי היומיום.
החברה הישראלית איננה אלימה יותר מחברות אחרות במדינות מערביות. הבעיה היא במבנה החברה בישראל. בעיניהם של חלקים בחברה, שמירת החוק וכיבוד החוק אינם ערך, אלא כורח. אילוץ. ואין זו הבעיה היחידה. היחסים בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת היו תמיד מתוחים, אבל באחרונה חלה הידרדרות חמורה אף יותר ביחסים האלה.
לא יהיה מוגזם להגדיר את יחסן של הרשות המחוקקת ושל המערכת הפוליטית למערכת המשפט כאי־אמון מוחלט. והיחס הזה מחלחל גם לרחוב. נדמה שכיום במקום להתפלל לשלומה של הרשות השופטת, יש רבים מדי המשתלחים בה. יש לומר שהרשות השופטת איננה עומדת מעל לביקורת. יש מקום לביקורת, כל עוד היא מנומקת, מכבדת ועניינית, למשל על משקל היתר הניתן על ידי בית המשפט לזכויותיהם של עבריינים. הרבה מדברים על זכויות הנאשמים והעצורים, אולם נדמה לעתים ששמירת הזכויות שלהם נעשית תוך פגיעה בהרתעה ותוך רמיסת אינטרסים חיוניים של המדינה או של נפגעי העבירה.
התרעות פיקוד העורף