לא צריך לימודי ליבה כדי להבין שמבחינה מספרית, האפשרות היחידה להביא לשינוי שלטון אמיתי היא על ידי שיתוף פעולה עם המפלגות החרדיות, אך יש מי שעושה הכל כדי שזה לא יקרה. ההאשמות וההכללות נגד הציבור החרדי אינן מותירות לו ברירה אלא להמשיך לדבוק בנתניהו. וכך, בעוד נתניהו ממשיך לפורר את המחנה שנגדו ולנצח, המרכז־שמאל ממשיך ללכד את המחנה הנגדי – ולהפסיד.
ב־40 השנים האחרונות הצליחו שני מנהיגים של מחנה המרכז־שמאל להגיע לשלטון: יצחק רבין ואהוד ברק. יש מכנה משותף אחד לשניהם: שניהם עשו זאת על ידי צירוף מפלגות חרדיות לקואליציה. אך יורשיהם ממשיכים להרחיק את החרדים ולשלם את המחיר על כך. החיבור עם נתניהו אינו נותן לחרדים הישגים מיוחדים שמפלגות המרכז־שמאל לא יוכלו לתת. אולי אפילו להפך: המתקפות האוטומטיות בתקשורת, המציגות כל סעיף תקציבי הנוגע לחרדים כסחיטה, יהפכו למינוריות. האופוזיציה מימין תעסוק בכך במינון הרבה יותר נמוך, והלגיטימציה הציבורית תגדל. החרדים ממשיכים לדבוק בחיקו החם של נתניהו לא בגלל שכל כך טוב שם, אלא משום שאין להם כל חלופה. המפלגות החרדיות לא הולכות עם נתניהו, הן בורחות אליו.
הרחקת החרדים על ידי מפלגות המרכז־שמאל מבטיחה את המשך מגוריו של נתניהו בבלפור עוד שנים רבות. היא משמרת את שלטון הימין ומעניקה לו בונקר של כ־16 מנדטים הצמודים לו בנאמנות, בלית ברירה. הדרישות הקואליציוניות של המפלגות החרדיות נמוכות, והתמיכה מוחלטת ללא עריקים.
האם משהו יכול להשתנות? כרגע לא נראה. לשונאי החרדים אין סיבה לסגת. בתרבות הפוליטיקלי קורקט כיום, מי שמדבר נגד ערבים מוקע כגזען ומי שמפלה נשים מוגדר כשוביניסט. אך את הציבור החרדי אפשר להכליל, לכנות בכינויי גנאי ועדיין להישאר במיינסטרים. באווירה התקשורתית הנוכחית, עוינות כלפי הציבור החרדי נראית לפעמים כמבחן לנאורות.
לכן דרוש מנהיג שיודע לשנות תפיסות עולם ולהשפיע על סדר היום. מנהיג שיכול להרים את הכפפה, לפעול נגד השנאה וליצור חיבורים חדשים. מחנה השמאל־מרכז בשנים האחרונות לא הצליח לייצר מנהיג כזה, וכל עוד לא יהיה אחד כזה, שום דבר לא ישתנה באמת.
התרעות פיקוד העורף