הימים האחרונים, ובמיוחד חופשת חג השבועות, העניקו לנו שפע של זמן כדי שנוכל לבחון את סיבוב המלחמה מול חמאס כפי שהשתקף בשידורי הטלוויזיה השונים. ואכן, קיבלנו שפע של הנחות יסוד, תובנות, תיאורי מצב, ניתוחים על הישגי ההווה, ספקולציות לגבי העתיד ופרשנויות, ואפשר לסווג את עמדת הציבור בכללו, כולל רשויות המדינה וכוחות הביטחון, לשלוש קבוצות חשיבה עיקריות.
הקבוצה השנייה הייתה מעוניינת בהמשך הלחימה. להמשיך ולמוטט את התשתיות ואת כוחות הלחימה של חמאס. לפגוע בו קשה ככל האפשר, ליצור הרתעה ולהבטיח שסבב הלחימה הבא יהיה רק לאחר מרווח של עוד כמה שנים.
ויש גם קבוצה שלישית, מצומצמת יותר, שאפשר לומר שמוביל אותה בעיקר – אבל לא רק – אלוף במיל' גיורא איילנד, הגורסת כי בתום סיבוב לחימה זה עלינו לחתור להסדר מדיני. הווה אומר, הרחבת מסגרת תנאי הפסקת האש ובניית אופק מדיני שיתרום לשיפור התשתיות והחיים האזרחיים בעזה.
ובתוך כל אלה עלו גם שתי שאלות יסוד מרכזיות: הראשונה, האם עזה היא מדינה המסוגלת לשקול את מטרותיה כמדינה; או שהיא בעצם חבל ארץ עם שני מיליון תושבים המעניק מחסה לארגון טרור? והשנייה, כיצד צריכה ישראל להגיב, ולא רק ברמה הצהרתית, על פגיעות רקטות בפריפריה לעומת פגיעות בירושלים או במרכז הארץ? ויש אפילו שטענו שיש מקום להבדיל בעיצוב התגובה הישראלית לפגיעה במרכז הארץ או בירושלים לעומת פגיעה בפריפריה.
הדיון הראשון באשר להגדרת רצועת עזה - מוטב שיועבר לאקדמיה בתחום מדעי המדינה. אין זה כלל משנה אם מגדירים את עזה כמדינה או לאו. המציאות ברורה לכל והיא החשובה לנו. חמאס הוא ארגון טרור השולט במדינה בוסרית. הוא שולט שליטה מלאה בכל שטחי הקרקע וגם בתת-הקרקע; שולט באוכלוסייה של שני מיליון איש, רשאי לגבות מסים, יכול לגייס כוח אדם ומסוגל לרתום את כל המשאבים של עזה למטרות הלחימה שלו.
ובוודאי שפגיעת רקטות ביישובי ספר שווה לפגיעת רקטות בירושלים. עצם הדיון בשאלה זו מעיד על כשל תפיסתי נמשך שהכתיב את הדרך שבה ישראל ניהלה עד היום את מאבקה מול חמאס. כל פגיעה של רקטה ביישוב ספר פוגעת בעקרון הריבונות של ישראל בשטחים המוגדרים כשטחי המדינה. היעדר תגובה או הכלה של מספר רקטות בודדות ביישובי הספר במשך תקופה ארוכה הם שהובילו להתעצמות חמאס עד היום, ונקווה מאוד שלמדנו את הלקח.
לאמיתו של דבר, לישראל אין כיום אופציה אמיתית מלבד האופציה לחתור להסדר מדיני כולל עם חמאס ועזה. אנו לא מתכוונים לכבוש את רצועת עזה מחדש ולהתייצב מול טרור קטלני מסוג אחר, אך מסוכן לא פחות, כפי שהיה בדרום לבנון.
נכון, יהיה קשה להגיע להסדר מדיני. לחמאס אינטרסים בתחום התדמית והמעמד בעולם הערבי כולו. שיקולים אלה עליונים עבורו מול הרס בתים, חורבן תשתיות וקורבנות בנפש. ובכל אופן, ישראל צריכה היום להצהיר על תוכנית מדינית מגובשת שלפיה מול פירוק הנשק של חמאס היא תהיה מוכנה לתרום לבניית התשתיות של רצועת עזה, לשיפור שירותי הבריאות, העלאת רמת החיים, פיתוח אזורי תעשייה ומסחר וגם יצירת תעסוקה.
זה יישמע בהתחלה כאוטופיה. אבל זוהי בדיוק המטרה שאליה אנו רוצים להגיע. אם נתמיד בהעברת מסר זה בבירור ובעקביות, הוא יחלחל ברחבי העולם, וגם בתוך אוכלוסיית עזה עצמה. הוא גם יקל עלינו לנהל את המאבקים הנוספים, אם נידרש לכך.
המאבק בטרור בדרך של סבבי לחימה בחמאס רק כדי להשיג הרתעה - נכשל עד היום, והצפי הוא שייכשל גם בעתיד, יהיו מרווחי הזמן בין סבבי הלחימה ארוכים ככל שיהיו.
התרעות פיקוד העורף