אחרי שוך הקרבות בעזה ונצירת האש, עלו על פני השטח שלושה נושאים לטנטיים. עלינו לטפל בשלושתם ללא דיחוי. העימותים בין היהודים לערבים הישראלים הם קיומיים. העימות עם חמאס והג׳יהאד האסלאמי הוא פוליטי ביסודו. הסדר הקבע עם הפלסטינים הוא אידיאולוגי.
כמי שנולד וגדל בארץ ערבית, אני מודע למשמעות שמייחסות מדינות ערב לסמלים. הם חלק מאופייה של מדינה. הם מבטאים תפיסת עולם ושכנוע עצמי. כאשר מפגינים ערבים ישראלים מניפים אך ורק דגלים פלסטיניים בהפגנות ונמנעים לחלוטין מהשימוש בדגל הלאום, הם מודעים לכך שהם מניפים דגל השייך לישות אחרת מאשר ישראל ולזה הם מתכוונים. כאשר בהפגנות בשטח ישראל חוזרים מפגינים על הקריאה “חרב הנביא מוחמד עוד תשוב”, הם מדברים אלינו. עלינו להקשיב לקריאות אלה כי הן חמורות מאוד.
הערבים הישראלים מהווים נתח מכובד מכלל האוכלוסייה הישראלית, אבל הם מיעוט. מגיעות להם הזכויות המלאות כמו לכל מיעוט בעולם. שלטונות ישראל חייבים להקפיד על זכויות אלה. על המיעוט הערבי להקפיד לא לחצות את הקווים מעבר לזכויות אלה. ככל שיותר יראו את עצמם ישראלים ויניפו דגלי ישראל, יתחיל תהליך של התפקחות אשר יוביל בהכרח לדו־קיום המיוחל. אם זה לא יקרה, קיימת סכנה שעם הזמן נתקרב לאזור מסוכן המבדיל בין אזרח של המדינה לבין תושב שלה. לכן יש לפעול לשילובם החברתי המלא של ערביי ישראל תוך שמירה על ייחודם התרבותי.
באשר להסדר עם הרשות הפלסטינית, בתנאים השוררים כיום, פתרון קבע לשביעות רצון שני הצדדים אינו מציאותי. הפער גדול מדי. השגת הסכמים מוגבלים, ובהדרגה, תוביל אותנו בבטחה לפתרון הקבע. בכל שלב יתחזק האמון ההדדי ויתאפשר להתקדם לקראת הסכם נוסף. החזרת האמון היא הכרחית.
היות ובתוכנו יש מחלוקות כמעט בכל נושא ונושא, המקשות על יצירת עמדה אחידה, אני חוזר על הצעה ישנה שהצעתי: השימוש בשיטת משאלי העם. מציבים שאלה פשוטה אחת לעם, והוא יענה בכן או לא. התשובה תהיה מחייבת. אין לפחד ממשאלי עם. תשאלו את שווייץ. זה עובד. חייתי שם וראיתי את יתרונותיהם.
התרעות פיקוד העורף