אלא שאז חלה תפנית בעלילה, והחברה הישראלית קיבלה כמה שיעורים חשובים על הקשר שבין נאמנות מינית לזכות רכושית: שיעור תורה – האיש ערער בבית הדין הרבני הגדול וטען כי האישה בגדה בו בטרם נערכו גירושים כהלכה. כשברקע מרחף המשפט העברי, קבעו הדיינים שלא התגבש שיתוף בין בני הזוג בדירת המגורים ושללו מהאישה את חלקה, לכאורה בלי קשר לבגידה הנטענת.
על גבו של התיק הזה עשה בית הדין הרבני הגדול ניסיון לקנות סמכות לא לו ואותת כי מעולם לא השלים עם הלכת בבלי, שהכפיפה אותו לדין האזרחי בסוגיות רכוש.
בצר לה עתרה האישה לבג"ץ, אלא שגם שם לא זכתה בסעד המבוקש. שופטי הרוב – דויד מינץ ואלכס שטיין - קיבלו את עמדת הדיינים שטענו כי הכרעתם לא הושפעה מטענת הבגידה והותירו את פסיקתם על כנה. אגב כך קבעו שבית הדין הרבני הגדול לא חרג מסמכותו ולא פגע בכללי הצדק הטבעי, כך שאין עילה להתערבות בג"ץ.
בכלל, שמות התואר "בוגדת", "מורדת", "נואפת", "סוטה", "אסורה", שלא לדבר על "מעשה כיעור", המבטאים סלידה מוסרית מהתנהגות מינית החורגת מהנורמה שנקבעה בהלכה היהודית, שייכים לאוצר מילים (בעייתי) הלקוח מדיונים בענייני אישות בבתי דין רבניים. הזליגה של השפה הדתית לדיון האזרחי כמו גם עמדתם של השופטים השמרנים הן תמרור אזהרה לכל מי שחפץ במערכת משפט מודרנית וליברלית.
התרעות פיקוד העורף