לא עברו הרבה שבועות מאז שהוקמה ממשלת החלומות של כל אלה שתומכים בעיקור המרכיב היהודי במדינה היהודית, שנוסדה כאן על פי המסמך המכונן שלה, שעליו שקדו ראשי היישוב היהודי בארץ ישראל לקראת הסתלקות השלטון הבריטי - וזה נראה, לטעמי, רע. כמה מאמצעי התקשורת מגלגלים עיניים לשמיים, כשהם מרבים בהבלטת סיפורים אזוטריים - כמו הסיפור על התוכי שחייו ניצלו בזכות תושייתה של משפחת בנט - ובמקביל מתעלמים מתמרורי אזהרה.
אני יודע שאני נמנה עם אלה שמוגדרים “החמוצים החדשים” אבל מהעובדות אסור להתעלם; כגון החשש, לפי פרסומים זרים, שצה”ל לא יוכל כבר לפעול, כבעבר, במרחב הסורי כדי לסכל התעצמות איראנית בגבולנו הצפוני. צריך לזכור את המפגשים התכופים בין בנימין נתניהו לבין נשיא רוסיה פוטין ואת שיחות הטלפון המרובות שהם קיימו. נפתלי בנט דיבר עם פוטין פעם אחת בלבד, על פי הידוע, ולכן אין לי ספק שמה שהיה כבר לא יהיה.
השרים מתעסקים, בעיקר, למיטב התרשמותי, בחלוקת השלל. משרות מיותרות מחולקות למקורבים. התקציב נבנה, על פי הבנתי, כדי לקדם אינטרסים זרים. הכאוס ניכר בכל. כל שר עושה בחלקת האלוהים הקטנה שלו כבתוך שלו. כך, לדוגמה, פועלת שרת החינוך, וזה מה שעושה שר המשפטים המנסה לקדם חוקים, בעיניי, לא דמוקרטיים. אם חוקים מהסוג הזה היו מקודמים בממשלה הקודמת, הזעקה הייתה עולה עד לב השמיים, ומסדרונותיו של בית המשפט העליון היו מתמלאים ב”עותרים ציבוריים”. היועץ המשפטי לממשלה ממלא פיו מים. אולי הוא עסוק בקידום מקורבו לתפקיד המשנה שלו?
למעשה, נדמה לי שהנפוטיזם שולט לאורכה ולרוחבה של המערכת המשפטית. כבעבר, המועמדים למשרות המתפנות באים מתוך המערכת עצמה. הניסיון לפתוח את השורות במכרזים נתקל בשביתה פראית של פרקליטי המדינה. לא מקרי בעיניי, אגב, ששני השופטים שתמכו במשפט חוזר לרומן זדורוב, יורם דנציגר וחנן מלצר, הגיעו לתפקידם היישר מ“השוק הפרטי”. דניאל פרידמן, אז שר המשפטים, היה אחראי לכך. קשה לי לראות את גדעון סער מתייצב כך אל מול המערכת שאין כוחנית ממנה בכל העולם המערבי; שלא לדבר על כך שכל ניסיון להטיל עליה פיקוח אפקטיבי נזנח לחלוטין.
התרעות פיקוד העורף