בסביבתם החברתית של היושבים ליד שולחן הממשלה לא צריכים לנסוע שעות כדי לקבל טיפול רפואי או להמתין שבועות עד לקבלת הטיפול. גם לתחבורה ציבורית לא נזקקים שם. מכאן גם נובעת הציניות שאין מכוערת ממנה, ומכאן גם סדרי העדיפויות של נפתלי בנט. הוא לא רואה ממטר את מי שלא יכול לתרום להמשך כהונתו.
וחשוב לזכור שגם בתקופת אוסלו, כשאוטובוסים התפוצצו ברחובות הערים וכשבתי קפה עלו באש, היו מי שחשבו שהציבור צריך להשלים עם העובדה שיש מחיר לשלום. שצריך להכיל את "קורבנות השלום". הדברים נשמעו אז נוראיים – והם נשמעים כיום, בהקשר העכשווי, נוראים פי כמה. שרים בממשלה לא יכולים להתבטא כך.
אבל מה לנו כי נלין כששרים בכירים מדירים את רגליהם מקבינט הקורונה. שר החוץ יאיר לפיד, מי שאמור להחליף את נפתלי בנט בראשות הממשלה, כמו גם שר האוצר אביגדור ליברמן, ממש סולדים, כך זה נראה לי, מהתעסקות בקטסטרופה המתרגשת והולכת על כולנו. הם מעדיפים להיות במקומות אחרים במקום לטבול את ידיהם במדמנה הנגיפית שכבר זורמת ברחובותינו.
הם מעדיפים להסתופף באולפני הטלוויזיה אל מול מראיינים סימפטיים על פני האזנה במשך שעות לדעות של מומחים. הצונמי הצפוי לנו מעבר לפינה יכול לחכות; ואם אפשר לספר על התוספת לפנסיות התקציביות שיקבלו מי שממילא מקבלים הרבה יותר מדי, במקום להוסיף לשכר החיילים בשירות החובה, אז זה בכלל טוב.ועל אטימות כבר דיברנו.
התרעות פיקוד העורף