באירופה, לדוגמה באיטליה, הפופוליזם הימני נמצא בדעיכה מסוימת, או במאבק צמוד עם המרכז כמו בצרפת, אבל בארצות הברית דווקא הפופוליזם השמאלי פורש כנפיים; הולכות ומתפשטות תופעות של הגבלת חופש הביטוי בתרבות ובחינוך, ונשמעים דברים כגון "חופש אקדמי וחופש הדיבור פוגעים בזכויות של אחרים"; "ויכוח חופשי על דעות מוצדק רק אם הוא יביא לשיפור האנושות"; ו"וכל מי שאיננו מסכים לכך ראוי לגינוי והגבלות". בו בזמן, ממשל ביידן, במידה רבה כאתנן לשמאל הקיצוני שבמפלגה הדמוקרטית, מקדם מדיניות כלכלית ותקציבית, לרבות הדפסת כסף בלתי מרוסנת, שמושתתת על מטרות חברתיות כביכול, אך עלולה להביא להתחממות אינפלציונית בלתי נשלטת ולמשבר כלכלי רב־ממדים, עם השלכות פוליטיות וצמיחתם של מוקדים פופוליסטיים ימניים בנוסח טראמפ כתגובת נגד.
גם ישראל איננה נעדרת תופעות פופוליסטיות, בלשון המעטה. גם מטרת המחאה החברתית ב־2011, אף שרוב משתתפיה לא הבינו זאת, הייתה בעיקר פוליטית ולא חברתית. עכשיו חוגג אצלנו פופוליזם חדש ביוזמת ממשלת השינוי, שבא לביטוי מובהק במצוקת הקורונה. לא רק שכל נאום של ראש הממשלה נפתלי בנט בנדון הוא פופוליסטי למהדרין, אלא, כפי שכתב העיתונאי ארי שביט: "נפתלי בנט ויאיר לפיד, מה אתם לא מבינים? נתעלם לרגע משיקולים ציוניים, יהודיים, אנושיים ומוסריים. נתמקד אך ורק בפוליטיקה עצמה... האם אינכם מבינים שעל הפופוליזם הבלתי מובן של קיץ 2021 תשלמו גם אתם בריבית דריבית?". הצרה היא שכמו בכל פופוליזם, הציבור הוא שמשלם בריבית דריבית, ולפעמים, חלילה, אף באובדן הקרן.