המזרח התיכון שרוי במלחמה. המרוץ האיראני לפצצה גרעינית, ארגוני הטרור המאיימים מצפון ומדרום ואפילו מגיפת הקורונה. 48 שנים לפרוץ מלחמת יום הכיפורים, ונראה כי חובה לחזור ולשנן את לקחיה.
בשנת 2021 צה”ל חזק מאויביו, ודאי יותר מצה”ל של 1973. על כוחות הביטחון להמשיך במלחמה בטרור, בסיכול ההתגרענות האיראנית, בהכשרת ואימון היחידות, בסיפוק הרתעה והתרעה ובהמשך ההכנה לאפשרות הסבירה למלחמה, שתכלול הפעם את העורף כולו. בעשותם זאת, חובה על מפקדי צה”ל להפנים את ההבנה שישראל מעולם לא הייתה במלחמה כזו, ולבנות את הכוח הצבאי על פי היכולות הנוכחיות של האויב - ולא על פי תקוות שווא והערכות אופטימיות בנוגע לכוונותיו.
אסור להתכונן למלחמה הקודמת, אבל גם אסור לשכוח את לקחיה של המלחמה ההיא, שלולא כוחנו ונחישותנו, היינו מאבדים בה “את ארצנו, את מולדתנו ואת בית אבינו”. חמישה לקחים ניתן להביא מאותה מלחמה עקובה מדם, “מהימים ההם לזמן הזה”.
היום, כמעט 50 שנה אחרי המלחמה ההיא, יש לנו את הפרספקטיבה להשוות את מצבו של האזרח הישראלי לעומת שכניו המצרים, הסורים, העיראקים וכו’. ניתן לברך על כך שאנו חיים במדינה חופשית, דמוקרטית ויציבה, חזקה ביטחונית וכלכלית, שידעה להפיק את לקחי 1973 ונותנת מענה לשלושת האתגרים האסטרטגיים המאיימים עלינו: דמוגרפיה, מים ואנרגיה.
גם מבחינה מדינית מתרחש שינוי מציאות באזור. “הסכמי אברהם” הגיעו ממש בזמן וניפצו סופית את הקונספציה המדינית־ביטחונית של “התהליך עליו השלום”, לפיה רק משא ומתן עם ויתורים יביא עמו את השלום ואחריו את הביטחון. במציאות הנוכחית, אין עוד סכסוך יהודי־ערבי, אלא מחנה הטובים נגד הרעים – איראן ותומכי הטרור.
מנגד, נקודת התורפה הלאומית שלנו היא חוסר הלכידות של החברה. אפילו במאבק נגד נגיף הקורונה כשלנו בשל השסעים העמוקים בינינו. לכידות החברה הישראלית ואחדות העם היהודי הן הנכס האסטרטגי והיעד הלאומי מספר אחת שעלינו לטפח לעתיד מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. נעשה ונצליח.
התרעות פיקוד העורף