לא בכדי דילג במקומותינו סיקור הפרשה האוסטרית מירכתי העמודים המוקצים בדרך כלל לענייני חוץ עד לעמודי השער. השדרוג הדרמטי לא אירע כי אוסטריה־הונגריה הייתה פעם מעצמת־על, ואפילו לא משום שקורץ הוא ידיד ישראל מובהק ואנו מזדהים עמו במצוקתו, וגם לא משום שכיף לנו לשחק נגד אוסטריה בכדורגל, כי אותם אנחנו בדרך כלל מפתיעים ומנצחים. זה קרה כמובן בגלל האסוציאציה לעניינים פנים־ישראליים מובהקים.
ראוי להוציא את האוויר מהבלון: קידה לא הייתה שם. וגם ויתור וולונטרי על השלטון היה קיים רק בדמיונם האינטרסנטי של פרשני המשפט, שממשיכים באמצעות טכניקת החזרה על השקר לנסות ליצור הילה מרטירית־הרואית אפילו להתפטרותו של אהוד אולמרט, כמו נבעה זו מתוך פרץ של חרטה ומוסריות שבקעה ממעמקי נפשו המיוסרת - ולא כי אהוד ברק הודיע כי העבודה תתמוך בהשעייתו, והוא העדיף לחסוך את ההשפלה שבהדחה. זה בדיוק מה שקורה לקורץ, ששב וטוען שהוא חף מפשע: מפלגת הירוקים, שאותה העדיף כשותפה לקואליציה על פני מפלגת החירות הימנית, אילצה אותו להתפטר כי זה היה רצונה הפוליטי, ולא כי החוק מחייב זאת.
אינני משוכנע שיש למשטרת אוסטריה תיק בר־קיימה נגד קורץ. אבל בכל מקרה, האישום המיוחס לו אינו דומה לפרשיות המיוחסות לנתניהו. הוא מזכיר דווקא התנהלות שיוחסה למנהיג ישראלי אחר, הפוסע בימים אלה בזהירות מופלגת ובתקווה יוקדת על השביל המוליך אלי ראשות הממשלה. זהו סיפור שפורסם בזמנו בפרופיל די נמוך בתקשורת, על פרסום מודעות בהיקף חריג של משרד החינוך, אז בשליטת יש עתיד, ב"ידיעות אחרונות", על רקע כיסוי יותר מאוהד של יאיר לפיד בעיתון. סוג של שמור לי ואשמור לך, כשצלע ה"ואשמור לך" במשוואה באה על חשבון תקציב המדינה, שאותו מממנים המסים של הגברת כהן מחדרה וחברותיה.
מצד שני, "ידיעות אחרונות" אינו מקומון נידח, הפרסום בו יעיל לכל הדעות, ולכן קשה להוכיח שהמניע המרכזי לפרסום המסיבי היה דווקא שטף הליטופים שהרעיף העיתון על לפיד (למעט, אולי, באופן עקיף, השיטה הנחשפת בהקלטות תיק 2000).
הטענה העיקרית נגד קורץ היא שמקורביו העבירו כספים ממשלתיים לאמצעי תקשורת שקידמו את מועמדותו. כאמור, האשמות דומות לאלו שהועלו עד 2015 נוכח המיליונים שהועברו כמעט בלעדית ל"ידיעות אחרונות" על ידי משרד החינוך בראשות שי פירון עבור פרסומי המשרד. למניעת ספק, חשוב לומר מיד: לדעתי אין בנתונים שפורסמו להצדיק פעולה במישור הפלילי נגד לפיד או העיתון, בדיוק מאותן הסיבות שתיקי 2000 ו־4000 לא היו צריכים לבוא אל העולם. ואם זה היה כל הסיפור מול קורץ, אזי גם באוסטריה לא היה כלום.
הטכניקה להזנקת קורץ למנהיגות אוסטריה מזכירה הפעלת מכונית באמצעות שילוב הילוך נמוך ודחיפתה כדי שתותנע מעצמה: לקחת מוצר, לפברק לו אהדה, ולדאות על גליה. קורץ היה מוצר שהוצג כמי שבכוחו לחלץ את מפלגת העם הזקנה והעייפה שדידתה במקום השלישי בסקרים. ואכן, הוא נבחר לראשות המפלגה נוכח סקרי פופולריות.
לפי הפרסומים, קורץ ומפלגתו השתמשו בפרסום סקרים מזויפים. האם פרסום ביודעין של סקרים מוטים כדי להפעיל באמצעותם את רפלקס העדר, שכל כך הצליח לקורץ, הוא לגיטימי, חוקי? אלוהים מצוי בפרטים הקטנים. בישראל, בהיעדר עבירה פלילית מפורשת בחוק, יהיה קשה להעמיד לדין פלילי מפרסם סקר מזויף. כל עוד לא פורסמו נתונים כוזבים בדבר מדעיותו של הסקר, התחום פרוץ לחלוטין. כל דכפין ייתי ויסקור. את החברים בקבוצת הוואטסאפ, את השכנים במעלית, את המניין בבית הכנסת - הכל הולך. רוב הקוראים רואים את הכותרת ולא את האותיות הקטנות, שם יכול להיכתב למשל שהמשאל שבו מרצ מקבלת 25 מנדטים משקף מדגם אמיתי שבו השתתפו 500 איש, ושנערך בקרב משתתפי כנס 100 שנה לייסוד מפ"ם.
עניין מהימנות הסקרים הפנימיים הפסיק להיתפס כשעשוע חסר חשיבות מאז ההתמודדויות פרס־פרץ בפריימריז בעבודה, ולבני־מופז בקדימה. פרס ולבני הובילו בגדול בסקרים שפורסמו בתקשורת, אך בקלפי, לעומת זאת, המאבק היה צמוד. בקדימה ייחסו בדיעבד את ניצחונה הדחוק של לבני לאפקט ההליכה עם המנצח שייצרו לה הסקרים השגויים, או המוטים במתכוון כטענת מופז. בעקבות כישלונות צורבים נוספים ועוד תוצאות של סקרי פריימריז שכשלו, הדירו מכונים רבים את רגליהם מסקרים פנים־מפלגתיים. זהו נושא שאין לזלזל עוד בחשיבותו ויש להבטיח שיתנהל בהגינות ובשקיפות מלאה.
ולגופן של חגיגות קורץ, אני מציע לכל החוגגים להפסיק להיתלות בתקוות שווא, ובמקום זה לשאת עיניים לאוסטריה בציפייה לעוד ניצחון אחד של וילי רוטנשטיינר על מולדתו, לצד ניצחונות מקווים של דנמרק ומולדובה על סקוטלנד, ובזה להסתפק. הגיע הזמן להיות ריאליים, לא?