המשמעות הברורה של החוק היא למנוע מהציבור לבחור באופן חופשי ודמוקרטי את מי שיעמוד בראש ממשלתו, ולהכפיף את בחירת הרוב לרצון המיעוט, כלומר לחבל בנשמת אפה של הדמוקרטיה.
בכל המקרים האלה תפקידה של הכנסת מתמצה בכך שהיא מאשרת או דוחה ברוב קולות את הממשלה ואת העומד בראשה, ותו לא. זה אחד ההבדלים בין הדמוקרטיה הייצוגית כמו זו הנהוגה ברוב ארצות המערב, לרבות ישראל, לשיטת הבחירה הישירה שבארצות הברית. אפשר להתווכח על היתרונות והחסרונות היחסיים של כל שיטה, כולל הנושא של הגבלת כהונות לכל תפקיד, אפשר גם לטעון ששיטת הבחירה הישירה כמו זו לנשיאות ארצות הברית עדיפה משיטת הדמוקרטיה הפרלמנטרית, אבל זה איננו ממין העניין לגבי הסוגיה הנוכחית.
מה שהחוק החדש יוצר, בין היתר, הוא שעטנז בין שתי שיטות הפוכות, וכדאי להזכיר שישראל כבר התנסתה ברעיון הכושל הזה כשהחליטה בזמנו על בחירה ישירה של ראש ממשלה ומצאה עצמה במצב של ממשלה חסרת רוב ובלתי מתפקדת. כל זה, כלומר השיטה שבה נבחר מועמד לראשות ממשלה, חל, כמובן, רק על מפלגות דמוקרטיות כמו הליכוד, העבודה או מרצ — לעומת כל המפלגות המובילות בממשלה הנוכחית שאצלן ראשי המפלגה הבלתי נבחרים בוחרים את חברי סיעתם ולא להפך.
יוזמי החוק להגבלת הכהונה טוענים אומנם שהוא איננו אישי או רטרואקטיבי, אך רוחו ועיתויו בפירוש אישיים ונועדו ליצור רקע ציבורי לחקיקות מגמתיות נוספות. אלה אינם הכשלים היחידים בדמוקרטיה שלנו; הסטיות במערכת המשפט, למשל ההדלפות האחרונות, מהוות אף הן מוקד סיכון חמור לדמוקרטיה.
לכך עוד לא הגענו ויש לקוות שגם לא נגיע, אך אמירות כמו זו בזמנו של שר המשפטים גדעון סער לאמור: "את החבורה הזאת בראשות נתניהו צריך להרחיק מהשלטון לזמן רב" מעידות על המנטליות הבלתי דמוקרטית והבלתי ממלכתית של חלק מהמושלים בכיפה היום.עד לא מכבר האמנתי שאופיו הפלורליסטי והאינדיבידואליסטי של העם היהודי, כולל האומה הישראלית, מחסן אותנו בפני מוטציות בלתי דמוקרטיות. היום אני פחות משוכנע.
התרעות פיקוד העורף