צריך להבהיר: אכיפה והשקעה בתשתיות ראויות היא לא עניין של ימין ושמאל - מדובר בחיי אדם

הציפיות משרת התחבורה מרב מיכאלי בקרב המתנחלים לא היו גבוהות מלכתחילה. למעשה הן לא היו קיימות בכלל. כפי שאמרתי בצער למכריי בזמן שהשרה נסעה לחו"ל להביא את הילד שנולד לה בפונדקאות ונעדרה לתקופה: "אין באמת משמעות מבחינתי אם השרה בחו"ל או בארץ, זה לא עוזר לי באותה מידה".

כמה ימים לאחר מכן, בתשובה לשאילתה שהעלה ח"כ יריב לוין, השיבה במליאת הכנסת שרת התחבורה כי בשנת התקציב הקרובה צפויים רק שני פרויקטים להיות מקודמים מעבר לקו הירוק, שניהם נדוניה מהממשלה הקודמת.

אפשר לדבר על פוליטיקה ועל כך שהפלסטינים סוללים כבישים ללא הכרה במסגרת תוכנית פיאד, אפשר לדבר על האסון שממיטה הממשלה הנוכחית על היכולת של היישובים ביהודה ושומרון לגדול ולהתפתח, אבל כדאי בעיקר להזכיר שהקטל המתרחש מדי יום על הכבישים הוא א־פוליטי. התשתיות המשמשות את הנהגים לא חובשות כיפה או כאפייה, המכוניות העולות על הכבישים לא מחזיקות תעודת זהות כחולה או ירוקה, פלסטינים נהרגים מהנהיגה הפרועה של חבריהם כמו ישראלים, וכאשר המתכת הקרה פוגשת את גוף האדם, היא מוודאת הריגה, בלי בג"ץ ובלי בצלם.

לפני שנה נפל אסון נוראי על היישוב בית אל, כששני ילדיהם של משפחת יונגרייס האהובה, אלישיב בן ה־5 וידידיה חיים בן ה־7, נהרגו בתאונת דרכים בכביש 1, סמוך לשער הגיא, בתוך תחומי הקו הירוק. דמם של הרוגי יהודה ושומרון, בנימין והבקעה, הוא דמם של בני אדם. בכביש המוביל לבית אל נוסעים כל תושבי העיר רמאללה. בכביש הזה מגיעים גם העולים לרגל למוקטעה. בכביש הזה נוסעים גם גננות ומורים, ילדי בתי ספר וגנים, מהנדסים ונהגי מוניות. גם אם לפי שיטתם של מיכאלי וחבריה, בית אל לא אמורה להישאר כאן חלילה, בכבישים הללו עדיין צריכים לנסוע אנשים שיוכלו להגיע בשלום לביתם; אנשים המבקשים לחיות את חייהם הפשוטים בין פיגוע להפגנה, בין הסכם להפוגה.

מדוע ההשקעה הזאת היא נושא הרלוונטי לימין ושמאל? מדוע אנשים שרוצים שכל אדם יוכל לחזור בשלום לביתו – לא דואגים לתשתיות ולאכיפה ראויות? כשאנו מתעלמים מהאבנים המושלכות על רכבי תושבי יהודה ושומרון או מגניבות הרכבים החוזרות ונשנות, אנו מתירים את דמם של התושבים. כעת דמם מותר גם לקטל בתאונות הדרכים בכבישים. לא מדובר פה במשחק של פוליטיקה ומדיניות, מדובר בחיי אדם.