ב־3 בינואר 1919 נחתם בלונדון הסכם ויצמן־פייסל בידי חיים ויצמן, אז נשיא הפדרציה היהודית, והאמיר פייסל שעמד בראש המרד הערבי בעבר הירדן. ההסכם, שהיווה פריצת דרך בין שני העמים, עסק בשיתוף פעולה בין ערבים ליהודים, בקביעת גבולות מוגדרים ובחזית יהודית־ערבית מאוחדת בוועידת השלום.
תנאים נוספים אשר נכללו בהסכם לא בשלו לכלל ביצוע, ועשרות שנים לאחר מכן, ערב פרוץ מלחמת העצמאות, שוב התקיימה פגישה בין הצדדים. הפעם את הממלכה ההאשמית ייצג המלך עבדאללה, ואת הצד הישראלי ייצגה גולדה מאיר מטעם הסוכנות היהודית. המפגשים התקיימו ערב המלחמה, ובהם ניסו הצדדים להגיע להבנות לגבי תוכנית החלוקה. משלא הושגה הסכמה, אמרה מאיר למלך: "ניפגש אחרי המלחמה".
שנים לאחר מכן נהגו כמה תוכניות ביחס לגדה המערבית, בהן תוכנית הפדרציה/קונפדרציה של חוסיין, תוכנית אלון ומסמך גלילי. בשנת 1987 ניסה שר החוץ שמעון פרס להגיע להסדר על הפלסטינים על עתיד הגדה המערבית, אך ראש הממשלה יצחק שמיר דחה את ההצעה. הפלסטינים התנגדו לכל הסדר בנוגע לשטחים, ושנה לאחר מכן, באוגוסט 1988, הכריז המלך על התנתקות מהגדה המערבית. מאז ירדן אומנם נסוגה מהאחריות על הנעשה שם, אך נותרה פטרונם של המקומות הקדושים ושל התושבים המקומיים.
בהסתכלות לאחור ניתן לומר שכמעט כל המפגשים שהתקיימו בעבר בין ישראל לשכנותיה הערביות לא הובילו להסכמות, בטח לא להסדרי שלום, באופן מיידי. משא ומתן ומגעים דיפלומטיים בין־אישיים הם ליבת העשייה המדינית. זהו תהליך ארוך הדורש מיומנות והרבה סבלנות.
גם הסכמי אברהם הם תולדה של מגעים ארוכים של שנים רבות, בטרם חתימת ההסכם הרשמי וכינון יחסים דיפלומטיים. הביקורת כלפי שר הביטחון על כך ש"הפקיר את עם ישראל" היא שגויה. הגיע הזמן להבין שכמדינאי, אחריותו וחובתו הן להתוות אופק מדיני.
התרעות פיקוד העורף