אחות של סבתא שלי עלתה לארץ בגיל 16 מגרמניה כאחת החלוצות של קבוצת דגניה מתוך רצון להפריח את השממה, לייבש את הביצות ולגאול את הקרקע. ל“שממה“ שבה נאבקו החלוצים אנחנו קוראים היום טבע, והוא הולך ונאבד תחת מכבש הפיתוח הבלתי פוסק.
זאהיה אבו ראמילה חיה בשכונת אבו טור הצפופה והמוזנחת בירושלים, והיא חלוצה של ימינו. עד לא מזמן גג ביתה היה רגיל, כמו מרבית הגגות בארץ ובעולם. אבל מאז 2019 היא ומשפחתה הפכו לחלק מתנועה חלוצית חדשה שמבקשת לשנות את הדרך שבה אנחנו חושבים, פועלים ומתכננים את הערים. על גג ביתה ניצבת היום כוורת דבורים, וסביבה שתולים עשרות מינים של צמחים. הדבש העירוני שהיא מגדלת נקי מריסוס.
זאהיה היא אחת מחלוצי וחלוצות הגגות שיחד איתם אנחנו מפתחים ״תרבות גגות חדשה״, שבה לא עוזבים את העיר אל המרחבים הפתוחים, אלא מתעקשים שדווקא אל המרחב הצפוף חייבים להחזיר את הירוק, ולהפוך את העיר האפורה לירוקה, יצרנית ומכילה. ההבנה שאין לנו בעיה של משאב קרקע - הרי הגגות נמצאים שם, מכוסים ביריעות אפורות חסרות חיים, וכל שנדרש מאיתנו הוא לממש את הפוטנציאל שבהם - וכמו החלוצים של פעם, להפריח את שממת הגגות, להפוך אותה לגג עדן.
תנועת “חלוצי הגגות“ שמובילה קהילת “מוסללה“ מבקשת ליצור מודל הצלחה חדש שבו תושבי העיר מתאגדים לקהילות עירוניות המחזירות את הטבע אל המרחב שכבר נבנה וקיים. אנחנו מטפחים גגות ירוקים, מגדלים דבורים בגישה הביו־דינמית, מכינים קומפוסט במרפסות, שותלים עצים במכלים ומקיימים כל סוג של פעולה אנושית שיוצרת חיבור אנושי תחת שמי העיר וכיפת הכוכבים. מדובר בתנועה עולמית שבישראל רק מתחילה להתעורר, אבל בעולם כבר לא מדברים רק על הפרחת שממת הגגות העירונית, אלא על יצירת חיבור בין הגגות כך שייווצר מפלס נוסף של תנועה עירונית, כזה שיאפשר לנו לחזור לחיבור עם הטבע בלי לאבד אותו בדרך.
בט״ו בשבט המתקיים בשנת שמיטה נאסר לשתול באדמה - אבל ניתן לשתול במצע מנותק, כלומר במכל או בעציץ, כפי ששותלים עצים על גגות. זאת הזדמנות מצוינת לעלות בשביל כל אחד ואחת לעלות אל הגג ולהתחיל לשתול תקווה עירונית ירוקה וחדשה.
התרעות פיקוד העורף