נאור הגיעה לתפקיד הבכיר ביותר שיש למערכת המשפט להציע לאחר שטיפסה בכל שלבי פירמידת השיפוט, צעד אחר צעד, במשך כמעט 40 שנה. גם פסקי הדין שלה התאפיינו בכך: הם היו סדורים ומנומקים עקב בצד אגודל, וגם כאשר פסיקותיה הובילו לתוצאות דרמטיות בשטח, הן לא היו מתלהמות והתאפיינו בלוגיקה עקבית מעוררת הערצה.
כמי שכיהנה בכס השיפוט כבר מגיל 32, הוציאה נאור תחת ידיה פסקי דין רבים ומשמעותיים. היא ישבה בהרכב שהרשיע את אריה דרעי ושלח אותו למאסר, עמדה בראש ההרכב שדחה את ערעורו של הנשיא לשעבר משה קצב, וגם עוררה סערה רבתי כאשר פסלה את החוק למניעת הסתננות בנימוק כי שהייה של מבקשי מקלט במתקן חולות למשך 20 חודשים אינה מידתית.
בכל פסקי הדין המכוננים האלה ונוספים - שמרה נאור על אותו קו אחיד שממנו לא סטתה: לבית המשפט העליון תפקיד מכריע בהגנה על זכויות האדם, כתנאי הכרחי לשמירה על המשטר הדמוקרטי. בשם אותו עיקרון, כתבה נאור את פסק הדין שפסל את החוק הפוטר בני ישיבות משירות בצה”ל.
קבעה שאין לאשר את החלטת ועדת הבחירות שפסלה את מועמדותם לכנסת של ברוך מרזל וחנין זועבי, והגנה בחירוף נפש על חופש הביטוי הפוליטי. פסיקותיה של נאור, הגם שנגעו פעמים רבות בעניינים פוליטיים, לעולם לא הוכתמו בהשקפת עולמה הפרטית שאינה ידועה ברבים גם היום.
בפסק הדין הזה הניחה נאור את ההלכה הנוהגת עד היום כיצד נכון לפרש את דרישת חוק זכויות יוצרים, שלפיה על מנת שיצירה תהיה מוגנת מהעתקה עליה להיות “מקובעת”, ואף קבעה כי על מנת שיצירה תהיה מקובעת היא לא חייבת להיות בהכרח בכתב. נאור קבעה, כהרגלה, מבחנים ברורים וישימים לבחינת שאלה זו, והעניקה כלי רב ערך למשפטנים בתחום.
התרעות פיקוד העורף