במערכון המצוין של “ארץ נהדרת” עוקבים שני שוטרים במשמרת אחרי אזרחים חשודים. “הופה... מישהו פה מדרבן אנשים להפגין... האזרח הזה מהווה סכנה למשטר הדמוקרטי, אז אנחנו חייבים להתקין לו תוכנת ריגול כנהוג במשטר דמוקרטי”, מבהירה השוטרת.
“את מתכוונת להפעיל לו את המצלמה?”, שואל בתדהמה השוטר. “בטח. כי אחרת איך נדע עם מי הוא נפגש, מתי הוא נפגש, הכיצד הוא נפגש?”, היא עונה. זו כנראה הגרסה הסאטירית של הפסוק המקראי “לא ינום ולא יישן שומר ישראל”.
הבעיה אינה בכלים הטכנולוגיים, אלא בשימוש שנעשה בהם בלי אישור כחוק ולמטרות אסורות לכאורה, שלא לדבר על הכחשת הפרטים הראשוניים שפרסם העיתון “כלכליסט”, הגמגומים וההסברים הקלושים המדיפים ריח עז של תרבות ארגונית של שקר. על פחות מזה עלתה בעבר השאלה: מי יחקור את החוקרים ומי ישמור על השומרים?
למעשה הכנסת מאמצת ומרחיבה את “הלכת יששכרוב”; פרשה שבמהלכה קיבל בית המשפט העליון ב־2006 את ערעורו של טוראי רפאל יששכרוב על הרשעתו באחזקה ובשימוש בסם, מכיוון שהודאתו נמסרה בלא שהוזהר כדין ולפני שנאמר לו כי הוא רשאי להיוועץ עם עורך דין.
כל זאת מבלי לאמץ את דוקטרינת “פירות העץ המורעל”. פרשת הרוגלה המשטרתית ממחישה את פער הכוחות העצום בין המדינה המחזיקה בסמכויות חקירה, אכיפה ומשפט - לבין האזרח. לכן חוק פסילת ראיה הוא בשורה חשובה לדמוקרטיה הישראלית, בעיקר משום שהוא מטיל על מערכות האכיפה את המובן מאליו - לפעול כחוק.
התרעות פיקוד העורף