נולדתי בלנינגרד, בתקופה שבה היא הייתה חלק מברית המועצות. סבתא שלי גרה בחצי האי קרים, לשם בכל קיץ הייתי נוסעת ברכבת דרך אוקראינה. בני המשפחה שלי שנרצחו בשואה בשנת 1941 קבורים בוויניצה שבאוקראינה. אפילו בחלום בלהות לא יכולתי לדמיין את המציאות של היום.
אנחנו חוגגים יחד שבתות בכל הקהילות ברחבי אוקראינה, מקיימים קייטנות של תנועת הנוער נוע”ם, ועד לפני שבוע הקולות שנשמעו היו קולות של שמחה. כיום הקולות התחלפו בצרחות של אימה. אני שומעת את הכל מכאן, מישראל, והלב נחמץ.
חלקם נשארים, חלקם נחים וממשיכים למעברי הגבול. החוק אוסר על גברים בעלי אזרחות אוקראינית בגילים 18־60 לצאת את גבולות אוקראינה, גם אם יש להם דרכון ישראלי, והמשפחות לא רוצות לעזוב אותם לבד שם. אז איך מקבלים החלטות במצבים כאלה?
התרעות פיקוד העורף