בעת כתיבת שורות אלה, מניין הנופלים בלחימה בקורונה עומד על 10,399. נדמה שהתקשורת יודעת את הנתונים ושותקת. אני שואל את עצמי: מה קרה לנו? האם הפסקנו להיות סולידריים? האם חיי אדם לא מעניינים אותנו ובמיוחד לא חיי אזרחים ותיקים? האם מתי הקורונה הם מאיתנו והלאה?
במקביל למגיפת הקורונה, מתרחשת כידוע בימים אלה מלחמה באוקראינה, ובה יש מתים ונפגעים רבים. המלחמה יצרה גל של פליטים הנסים על נפשם אל מעבר לגבולות המדינה. נדמה כי בימים אלה התקשורת בישראל יוצאת מגדרה וקוראת לתת מחסה לאזרחים אוקראינים הנמלטים מקשיי המלחמה.
התקשורת ממלאת את דפיה ומסכיה בדרישה להביא לכאן פליטים מאוקראינה. נשאלת השאלה: מדוע, לצד הצלתם, היא אינה פוצה פה למען הצלת אחינו המבוגרים?
בוודאי יש מי שיגידו שלא נורא אם מתים זקנים מקורונה, ואולי אחרים יגידו כי כדי לשמור את המשק פתוח חייבים “להכיל את המתים, המבוגרים והחולים”. ואני אומר: לא ולא. 20 השנה האחרונות של חיי אדם, שנלחם למען המדינה ותרם להקמתה, חשובות כמו 20 שנים של אדם בגילי 20־40. אנחנו, המבוגרים, עטינו אפוד מגן וחבשנו קסדה תחת אש. בדור הצעיר יש מי שרואים קושי בלעטות מסיכה ובכך להגן היום על המבוגרים.
אומרים מומחים ופרשנים כי אין מה לעשות, חייבים להשאיר את המשק פתוח, שאם לא כן הכלכלה תיהרס. בהקשר זה אני מתגעגע לאמירתו של יצחק רבין שאמר כך: “נילחם בטרור כאילו אין תהליך מדיני ונקיים תהליך מדיני כאילו אין טרור”. אם אעדכן אמירה זו לימינו אומר: “נילחם על חיי המבוגרים כאילו אין משק ונילחם על חיי המשק כאילו אין מתים”.
משמע, גם כיום יש לצאת מהקופסה ולחייב בחוק עטיית מסיכות ושמירה על ריחוק חברתי. יש לאכוף זאת באמצעות פקחי קורונה רבים, בדומה למשקיפי תנועה, שיגויסו מקרב המובטלים ויאומנו לבצע את התפקיד.
התרעות פיקוד העורף