ישראל ניצבת בפני שתי סכנות קיומיות, ששתיהן מגיעות לתפיסתי ממחנה הימין. ראשית, ללא שינוי כיוון בגזרת השטחים ישראל תהיה למדינה דו־לאומית ולא דמוקרטית בגין שיעור עצום של פלסטינים שאינם יכולים להצביע עבור השלטון ששולט בהם. שנית, ללא שינוי בגזרת החרדים, היא תהיה מדינה שבה לרבים חסרים כישורים בסיסיים לתפקוד בכלכלה מודרנית.
אם דבר לא ישתנה, הסכסוך הפנימי עם האוכלוסייה הערבית בישראל רק ילך ויחמיר, המשכילים והחילונים כנראה יברחו, ולא יישאר דבר מהסטארט־אפ ניישן, מתל”ג מעורר גאווה, מנסיעות לחו”ל בלי ויזות או מהתיירות הגואה. יהיו ישיבות למכביר, עוני מחפיר ומצב ביטחוני רעוע. זו לא אזעקת שווא וזו לא תחזית הנתונה באמת לוויכוח.
יש אפילו מי שיאמר שאין כאן משהו חדש, והם חצי צודקים: הדברים ידועים בחוגים מסוימים, אבל לחלק מהציבור חסרים נתונים בסיסיים כדי להבין מדוע זה כך. חלק מהאשמה נופלת על התקשורת, שמעדיפה סיפורים פשוטים לעיכול ורכילות פוליטית. אבל האחריות העיקרית מוטלת על ההנהגה של המרכז־שמאל: היא חוששת להרגיז את ערביי ישראל בהסתייגות מפורשת ממדינה דו־לאומית, והיא חוששת שתואשם באנטי־יהודיות בנושא החרדי. אבל בבריחה מבשורה לא בונים הנהגה.
כדי שיהיה סיכוי לשנות משהו בסיסי ולהתחיל להציל את המדינה, מנהיגי המרכז־שמאל צריכים לדבר גם על הנושאים האמיתיים. אפשר להציע הקפאת בנייה מעבר לגדר הביטחון וניסיון מחודש ליצור חלוקה, בלי הכרח לנסיגה מכל השטח; אפשר להציע חובת לימודי ליבה, הפסקת משכורות מטעם המדינה לאברכים קשישים, פטור מהצבא למי שעוזב את הישיבה בשביל עבודה, והפסקת קצבאות הילדים האינסופיות.
זה יעצבן קהלים גדולים ויחסום כל סיכוי לדיבור עם המפלגות החרדיות וזה יאתגר את הימין הממלכתי, אבל בעיקר, זה ילכוד את ישראל המודרנית ויביא צעירים מיואשים לקלפיות. זה ישדר לכולם שיאיר לפיד הוא הדבר האמיתי, וזה יפתח סיכוי חדש להציל פה את העסק.
התרעות פיקוד העורף