אורח החיים הדואלי שנכפה על אדם דתי החי בעולם חילוני, מחייב לא פעם יצירתיות ויכולת גמישות אקרובטית כדי להצליח לסנכרן בין שתי מערכות החיים המקבילות אך השונות. לרוב זה מצליח. אבל יש תחום, אחד לפחות, שבו כל ניסיון גישור וסנכרון שכזה חסר כל סיכוי - לוח השנה כמובן. הצעידה בציר הזמן, רגל פה ורגל שם, בשני לוחות שנה מקבילים אך שונים, יוצרת אינספור רגעים של בלבול ומבוכה.
לרוב זה קורה בתחום תיאום בר מצוות ומועדי אזכרות, אבל לשיאו מגיע הקונפליקט בתקופה זו בשנה, כאשר לוח השנה הלועזי יוצא מגדרו לשכנע שמדובר בעונה השמחה והעליזה ביותר. "אלו ימי חופשה", הוא מכריז, והכל מסביב מיישר איתו קו. מזג האוויר משדר בהתלהבות אווירה של קיץ, ים, מטקות ואבטיח; המוני התיירים ששפתם הלועזית אופפת את הרחוב לוקחים גם הם חלק במיזם ומשרים אקלים של כיף, קלילות ופאן. אפילו התנועה פתאום זורמת יותר.
ודווקא בתקופה הנפלאה הזו, כאילו בכוונה כדי לעשות "דווקא", מגיע לוח השנה העברי, כבד ראש וזעוף פנים, ומכריז את ההפך הגמור: היי, היום הוא השבעה עשר בתמוז, הוא מציין ביובש, לא רק שהיום הוא יום צום ותענית, אלא שהיום גם ניתן האות לפתיחת עונת האבל הלאומי, אותם שלושה שבועות הידועים בכינוים המקורי ובעל המעוף "ימי שלושת השבועות". אלה הם ימי צער ואבל על חורבן המקדש, הימים העצובים ביותר בשנה, בהם אסורה השמחה ובהם חלים שלל מנהגי אבלות ההולכים ומחמירים ככל שמתקרבים לתשעה באב.
למי אני בוחר לציית? איזה לוח שנה מכתיב את אורחותיי? עם כל הכבוד ל"שיק" של לוח השנה הלועזי, לחופשה שהוא מבטיח ולכל שאר הפיתויים שהוא מביא בכנפיו, הוא אפילו לא מתחיל להתחרות בלוח העברי. וזאת מהסיבה הפשוטה: לוח השנה העברי הוא שלי. סביבו סובבים חיי, בדיוק כמו חיי אבותיי. הוא זה שמעניק לי זהות ושורשים, היקרים בעיניי והחיוניים עבורי יותר מכל חוויה לועזית מסחררת אחרת.
"חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז: נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל", מבארת המשנה מדוע אנו מתענים ביום זה, ועל הדרך גם מעבירה לנו את המסר, שייתכן ש"הובקעה העיר" – פריצת החומות החוצצות בינינו ובין התרבות הלועזית לא נשמע כמו משהו מצער במיוחד שיש להתאבל עליו.
סוף כל סוף בינתיים עדיין לא אירע כל חורבן. אבל כדאי שנתבונן בתוצאות הבלתי נמנעות: "שרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל" שבאו בהמשך, כדי שנבין עד כמה פריצת החומות מסוכנת ולאיזה חורבן היא עלולה להוביל. אל לנו להתנתק ממורשת העבר. נצום ונתאבל בימים אלו, בידיעה שרק "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" – במהרה בימינו אמן.
הכותב הוא שליח חב"ד בשכונות הצפון החדש ורב בית הכנסת "סי אנד סאן" תל אביב
התרעות פיקוד העורף