הקטטות הן רבות, וכולן פרסונליות. המדינה מיטלטלת במים סוערים כשמכל עבר מחפשים אויביה דרכים לפגוע בה, אבל במשרדי המפלגות כל מה שמעניין את הבוחשים בקומבינות הוא כיצד לשפר את מעמדם ברשימות לכנסת. יכול להיות שאני מגזים, אבל הרושם שלי הוא שהמדינה היהודית נמצאת על מדרון חלקלק שבסופו מאיימת התהום הבלתי נגמרת. מסופי הנוסעים בנתב”ג עמוסים במי שרוצים לברוח לאתרי נופש בחו”ל; משל היו בת יענה שמעדיפה לטמון את ראשה בחול במקום להתמודד עם הסכנות האורבות לה.
באין חזון ייפרע עם, נאמר במקורותינו, והמשמעות היא ברורה. העם היהודי איננו ככל העמים. שיבתו למקום שבו הוקם לראשונה ביתו הלאומי איננה מובנת מאליה. רבים בעולם היו רוצים בהיעלמותו. לא רק בטהרן נשמעים קולות מאיימים. האנטישמיות עדיין פה.
דא עקא, עד לפני כשנה – אולי, מתוך טיפשות - הייתי לגמרי רגוע. ההגה היה, לטעמי, בידיים אמונות; ואז חל המהפך. מי שתפסו את מקומו של בנימין נתניהו ליד ההגה נראו לי כבר אז כמי שאצה להם הדרך להציע את מרכולתם האידיאולוגית למרבה במחיר; ממש כמו בימים אלה. נתניהו, לדוגמה, לא היה מתנדב, כך נדמה לי, לתווך בין נשיא רוסיה ובין נשיא אוקראינה. הוא גם לא היה מפנה עורף, להערכתי, לנשיא הרוסי; מהלך שעלול עוד להתברר כטעות הרת גורל. הוא היה מעדיף, לדעתי, את חברתו של פוטין על פני זאת של מנהיגים שביד אחת מלטפים וביד האחרת מממנים, בין השאר, השתלטות ערבית על קרקעות בארץ ישראל.
בשכונה שלנו אין מקום למגמגמים. מנהיג חיזבאללה לא היה מעז לשלוח כטב”מים לעבר אסדת גז ישראלית אם הוא לא היה מריח חולשה. התמונות של ראש ממשלת המעבר שמראות אותו רוכן על מפות, כנראה לא ממש הרשימו אותו. גם במדינות המפרץ כבר לא לגמרי בטוחים שהפתרון לסכנה האיראנית נמצא בירושלים. כך חולפת לה תהילת עולם.
יכול להיות שהבחירות הבאות עלינו לטובה – כך יש לקוות – יחזירו אותנו לימים של שפיות; אם המערכות שגרמו למהפך לא יתייצבו שוב על דרכו של המחנה הימני.
התרעות פיקוד העורף