בסימני ההיכר הבולטים של קבוצות השמאל האלה נמצאים הדרישה לביטול המשטרה, ביטול ההגבלות על מהגרים, שינוי קיצוני בתוכניות הלימודים בבתי הספר ובאוניברסיטאות, פסילתם של מורים ומרצים שאינם הולכים בתלם ונקיטת אמצעים דרקוניים נגד כללי המשק החופשי והפעילים בו. בתחום מדיניות החוץ והביטחון הנטייה של רובם היא בדלנית, והם תובעים קיצוץ תקציבים צבאיים וצמצום האינטרסים האמריקאיים מעבר לים.
רובם, ובפרט הדמויות המובילות, נוקטים עמדות אנטי־ישראליות ולעתים אנטישמיות קיצוניות ומסתייעים בכך בארגון "ג'יי־סטריט" היהודי השמאלי שמציג עצמו כפרו־ישראלי, אך בפועל משרת את המטרות של מתנגדי ישראל, כולל איראן ומחרחרי החרמות. העימות בין תומכי ישראל במפלגה הדמוקרטית למתנגדיה בשמאל הפך לדברי "הניו יורק טיימס" לאחת המחלוקות העיקריות במערכה לבחירות האמצע הקרובות.
מטרת השמאל היא להשתלט על הנהגת המפלגה או לפחות לצבור מספיק כוח כדי להכתיב לה את מצעה ואת תוכניותיה האופרטיביות. מבחינה זאת, יש חשיבות רבה לפריימריז הנוכחיים במפלגה שיקבעו לשנים את החלוקה הפנימית בין שמאל ומרכז.
אך מסתבר, ובניגוד לתחזיות, שבעיני חלקים ניכרים בציבור האמריקאי השמאל הגדיש את הסאה, והחל להתעורר גל נגדי מתון יותר שמתנגד לעמדות השמאל בענייני חוק וסדר, ההגירה והלימודים. בכמה מהמרוצים האחרונים הייתה ידם של תומכי ישראל על העליונה. כפי שאומרת אחת הכותרות ב"אקונומיסט" הבריטי: "הדמוקרטים התחילו להבין שעליהם להתמתן — או למות".
אף שהמילה האחרונה טרם נאמרה, אלה חדשות טובות גם מבחינת ישראל, אך המרוץ לנשיאות עדיין לפנינו, וזה מחייב דיפלומטיה מאוד נבונה בשנים הקרובות, ואף בחודשים הקרובים. כל ממשלה בישראל משתדלת בצדק ליישר קו עם הממשל המכהן, אך אסור גם להגזים שלא לצורך כפי שעושה לעתים הממשלה הנוכחית.
זאת בניגוד לממשלת נתניהו שאכן הייתה קרובה מאוד לממשל טראמפ בנושאים מסוימים, והתוצאות מדברות בעד עצמן, אך תוך הקפדה על הקשרים המסורתיים עם ראשי המפלגה הדמוקרטית. המשימה שעומדת עכשיו בפני ישראל מסובכת במיוחד: איך לטפח קשרים עם מועמדים פוטנציאליים בשתי המפלגות, אך מבלי לפגוע במערכת היחסים עם המנהיגים הנוכחיים שחרף הסקרים עדיין עומדים בראש מפלגותיהם, ואולי אף ישמרו על מעמדם.
התרעות פיקוד העורף