כבר בבחירות 2013 הגיעו בין 4 ל-5 מנדטים מתוך סך 12 המושבים של מפלגת הבית היהודי ממצביעים שאינם דתיים-לאומיים. נפתלי בנט שמר אמנם על זהות פוליטית ימנית, לפחות בכל הקשור לשמות שנתן לחיבורים הפוליטיים הבאים שלו (הימין החדש ולאחר מכן ימינה) אבל משקלם של המצביעים הדתיים מבין בוחריו הלך וירד לאורך מערכות הבחירות.
לשיא הגיעו הדברים בבחירות לכנסת ה-24, ב-2021. אם נביט על הנתונים בטבלה הבאה (מבוססים על סקרי הבחירות של INES) נוכל לראות זאת באופן ברור.
התהליך הזה של אבדן מצביעים דתיים המשיך גם במהלך, ושמא בעקבות, כהונתה והתפרקותה של ממשלת בנט-לפיד. כך למשל כשצרפנו את נתוניהם של שלשה סקרים שנערכו ביולי 2022 נמצא כי שיעורם של הדתיים מבין מצביעיה (המעטים) של ימינה עומד על 19.5% בלבד.
חיזוק למגמה זו ניתן למצוא גם כשמתבוננים בשינויים שחלו בדפוסי ההצבעה בין בחירות 2020 ל-2021 במעוזי ימינה – הישובים שבהם קיבלה הרשימה בבחירות לכנסת ה-23 50% ומעלה מהקולות.
מדובר ב-90 ישובים, כולם ישובים דתיים כפריים/קהילתיים (למעט העיר אפרת). מחציתם ביהודה שומרון ובקעת הירדן ומחציתם בתוך תחומי הקו הירוק. בבחירות לכנסת ה-23 עמד שיעור התמיכה הממוצע ברשימת ימינה בישובים אלו על 61.8%. שנה לאחר מכן בבחירות לכנסת ה-24 נחתך השיעור הממוצע במחצית לכדי 30.8%. את הבכורה תפסה רשימת הציונות הדתית עם תמיכה ממוצעת של 46.8%.
יוצא אם כן שאיילת שקד ויועז הנדל לא ביצעו תפנית חדה או הפנו עורף לבוחרי המגזר הדתי לאומי. הם לכל היותר ממשיכים את המגמה ולפחות נכון לעכשיו גם נותנים לה ביטוי בהרכב הרשימה הנעדר, כמעט או בכלל, נציגים סרוגים. גם אם יצרפו בסופו של דבר דמות "סרוגה" משמעותית, קשה לדעת כיצד ישתנו הדברים. מצד אחד לא מעט דתיים-לאומיים שאינם נמנים על הצד השמרני-תורני במגזר לא מוצאים בית פוליטי במפלגה הכוללת את עוצמה יהודית, מצד שני שיקום האמון בין אנשי המגזר הימני מטבעו לבין שני שותפים לממשלת בנט-לפיד-מרצ-רעם עשוי להתברר כמשימה קשה מאוד ואולי בלתי אפשרית.
התרעות פיקוד העורף