צריך לתת לרשויות המקומיות את הכלים לעצב את מערכת החינוך העירונית | ליאת רבנר

כל כך הרבה נאמר ונכתב על מערכת החינוך. על הכשלים, על איכות המורים, על הרפורמות, על השכר, על מעורבות/התערבות ההורים, על התנהגות התלמידים. הכל נאמר וכל הזמן מטופל, אבל – הכל נשאר אותו דבר.  מה בעצם המורים רוצים? שיעריכו אותם, שייתנו להם את החופש ללמד בדרכם, שיכבדו אותם, ולהתפרנס בכבוד. מה ההורים רוצים? שהילדים יהיו שמחים, שילמדו לחקור את עצמם ואת החיים, שיסיימו 12 שנות לימוד כשהם מוכנים לחיים האמיתיים, עם כלים לעתיד.

ראשי הרשויות נמדדים לפי איכות בתי הספר והישגי הלמידה, אבל ההשפעה שלהם ויכולת ההטמעה של החזון החינוכי שלהם מוגבלות מאוד. אומנם משרד החינוך בנה תוכנית (קוראים לה גפן - גמישות פדגוגית ניהולית), ועל פניו היא אמורה לקדם בדיוק את זה, אבל - הכל נשאר אותו דבר!

המרחב החינוכי הציבורי זועק לשינוי. בתי הספר הייחודיים שפזורים ברחבי הארץ הם עדות חיה בועטת ומוצלחת. גם הם החלו כיוזמות עצמאיות ופרטיות, ועד מהרה נהנו מתמיכתם של ראשי הרשויות שהתדפקו על דלתות משרד החינוך ודרשו שינוי. בשלטון המקומי צמחו ראשי רשויות יצירתיים, ערכיים וכריזמטיים. צריך לתת להם כלים. אף תושב לא צריך לעזוב עיר מגוריו ולעבור לעיר אחרת כדי לזכות בחינוך טוב יותר לילדיו. זו צריכה להיות נחלתם של כל הילדים בכל חלקי הארץ.