עכשיו נספר את מה שמעבר למילים היבשות: נערה בת 16 עוברת, לפי כתב האישום, פגיעה מינית קשה, לא מזר ברחוב שמציע ממתקים אלא מבן משפחתה, מתוך הבית - קו ראשון, מקודש, של מרחב מוגן. היא אוזרת אומץ להתלונן. מדובר בנערה שבורה. אין דבק בעולם שיחזיר אותה למי שהייתה לפני הפגיעה.
אבל השופטים רואים בה ראיה משפטית, אולי גם אזרחית מחויבת ללו”ז שלהם. הם הרי קיבלו מנדט להגן על החברה, גם אם המחיר הוא פגיעה אנושה, נוספת, בקורבן. בסוף היא רק ילדה, מה היא תעשה להם? הנפגעת מתקשה להגיע לדוכן העדים כדי לפרוט דקות אפלות לשפה משפטית יבשה. אולי היא מפחדת לפגוש שם את בן המשפחה שנאשם בפגיעה בה. אולי ינעץ בה עיניים חמדניות, אולי יאיים, אולי קרובי משפחתו שהם קרובי משפחתה יתעמתו איתה. זה לה יום עדויות ראשון. חוויה מרסקת, טראומטית, שוברת לב גם לבעלות ניסיון בעדויות בבית משפט. אז היא מבקשת לוותר. אולי לדחות. אבל השופטים מתעקשים. אין להם זמן. אין להם לב. מוציאים צו הבאה בכוח - צעד חריג ביותר ששמור לנאשמים שמנסים להתחמק ממשפט.
בשליחותם מגיעים שוטרים לפנימייה של הנפגעת משל הייתה אחרונת העברייניות. הצעירה מתביישת ומבועתת. במסדרונות אולי אנשי צוות, חברות. הם רואים אותה מובלת לניידת בכוח ואומרים לעצמם, אם לנו יקרה מה שקרה לה, בחיים, אבל בחיים לא נגיש תלונה. השופטת יעל רז לוי, אישה, יהודייה, והשופט אהרון משניות, חובש כיפה שמייצגת תורה שכולה חמלה, חסד ורחמים, עלו לאחרונה לכותרות בסיפור מקומם אחר: השניים שלחו נער בדואי לחמש שנות מאסר בלבד אחרי שתקף מינית ילדה בת 10. תרשו לי לחזור על העובדות היבשות: ילדה. בת 10. גם בפרשה ההיא סער העולם. “ליקוי מאורות מוחלט", כונתה. אין תיאור מזוקק יותר מזה.
בפרשה מעורבים שלושה שופטים, פריפריה, נאשם בעבירות מין, נערה מוחלשת ומסר מסוכן: אם שוטרים לוקחים אותך בניגוד לרצונך, בניידת המיועדת לפושעים, אולי את אשמה במה שעוללו לגופך, לנפשך ולעתידך. דוחות מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית מפרטים פעם אחר פעם את הקושי והמורכבות של מתן עדות, מהאומץ להגיש תלונה ועד לסיום התהליך בבית המשפט: המאמץ הנואש לדלות אירועים מהזיכרון הטראומטי, למלל את החוויות, התחושות והזיכרונות המקוטעים לשפה ברורה וקוהרנטית. אבל כשהעדות - עוד לפני שהחלה - מתנהלת בצורה כה דורסנית במסגרת שאמורה להיות סופר־רגישה, המשמעות היא מערכת חולה שאיבדה את הזכות לפעול בשם החברה.
בשלב השני, הוזמנו מנהלת הפנימיה והעו"ס לחוק נוער מתוך כוונה ותקווה שהמתלוננת תצטרף אליהן. אלה התייצבו בשעות הצהריים בלי המתלוננת ומסרו שוב כי המתלוננת מתבצרת בעמדתה והודיעה כי לא תגיע ללא צו הבאה. משכשלו כל המאמצים להבאת המתלוננת, ובלית ברירה הוצא צו ההבאה בצעד חריג ויוצא דופן.
בית המשפט המתין למתלוננת במשך כל היום עד השעה 19:00 יחד עם מנהלת הפנימיה. כשהגיעה המתלוננת ולאחר שבית המשפט שוחח איתה והבהיר לה את חשיבות מתן העדות, מסרה כי כעת היא מוכנה להתייצב וכי היא תגיע לישיבה הבאה מרצונה, שאכן נקבעה כשבוע לאחר מכן ובו נשמעה עדותה. הצו האמור בוטל ללא כל תנאי, והיא שבה למסגרת יחד עם מנהלת הפנימיה.
באשר לטענות אודות אופן ביצוע הצו אין לבית המשפט ידיעה בעניין זה.
התרעות פיקוד העורף