ריחה של החמיצות שמלווה את המשא ומתן הקואליציוני, מראשיתו, הוא מטריד; וקשה שלא להרגיש בו. המאבקים הם לגמרי פרסונליים. רק התיקים נמצאים בראש סדר היום. אני מקשיב להם והרגשה של בחילה עולה בגרוני. ממשלה בתוך ממשלה הם מבקשים לעצמם. בחירות שישיות הן גם אופציה, הם מלהגים, מבלי להבין, לדעתי, את משמעות הדברים.
במקום ללבוש סרבלי עבודה, אני מוצא מועמדים לתפקידי שרים מפטפטים את עצמם לדעת; משל פניהם להישארות באופוזיציה וכאילו הם אינם נמצאים במעמד של מי שיכול להקים ממשלה אחרת. אני קורא למשל ציוץ של חברת כנסת שאני מאוד מעריך, ואני שואל את עצמי למה, לעזאזל, הכותבת לא מפשילה שרוולים כדי להתחיל במלאכה שאותה היא הבטיחה לבוחריה.
אני שומע גם את כל אלה שבועטים כעת בניצחון הגדול, ההיסטורי, של גוש הימין, ואני שואל את עצמי: למה הם מייחלים? לעוד מערכת בחירות? כלום הם אינם מבינים שהנס שקרה לגוש הימין, אין סיכוי שהוא יתרחש פעם נוספת?
וכשאני שומע את אחד מהנושאים ונותנים מכריז שאם הוא לא יקבל תיק מסוים הוא לא ייכנס לממשלה, אני תוהה בלבי: איך בכלל אפשר להפקיד את ביטחון אזרחי ישראל בידי מי שמתנהג בצורה כה ילדותית? שלא לדבר על ההדלפות משיחות אינטימיות בין שניים. יושב אדם עם ראש הממשלה המיועד, ודקה לאחר שהדלת נטרקת מאחוריו, מדווחים בכלי התקשורת פרטים על השיחה שהתקיימה בחדר סגור. אינני יודע כיצד מתנהלים הדברים במדינות אחרות, אבל אני בטוח שמי שמכנה את המועמד לראשות הממשלה “שקרן בן שקרן”, מקומו לא יכירנו בממשלה שהלה עומד להקים. זה לא יקרה, כמובן, במקומותינו בגלל אילוצים קואליציוניים; אבל זה עצוב.
בימי בית שני, מי ששרף את אסמי התבואה, לא עשה זאת ממניעים אידיאולוגיים; וזה לקח שאין לשכוח. איני מתכוון, חלילה, לומר שגם בימינו נמצא בתוכנו מי שמוכן להרחיק לכת עד כדי כך; אבל בעיני רוחי אני בהחלט רואה אנשים שמחזיקים מצית בידיהם.
התרעות פיקוד העורף