בין ירושלים לוושינגטון: איך תתמודד ממשלת נתניהו מול ארה"ב?

בספרו “רומי וירושלים” כתב משה הס שרומא הקתולית, מרכזה הרוחני של “האימפריה הרומית הקדושה”, המעצמה הדומיננטית באותה עת, רצתה להביא כליה על היהדות. לעומת זאת, כשייכתב ביום מהימים הספר “וושינגטון וירושלים”, יסופר בו בוודאי על אמריקה, המעצמה הדומיננטית בעידן החדש, ששיחקה תפקיד חשוב בהתחדשות עם ישראל בארצו. עכשיו התחיל פרק חדש.

ליחסים בין הנשיא ביידן וראש הממשלה נתניהו היסטוריה רבת שנים, חיובית ואוהדת ברובה, משני הצדדים, אך לא תמיד. הפרק הפותח במהדורה הנוכחית היה נאומו של מזכיר המדינה אנתוני בלינקן לאחרונה בוועידת ארגון “ג’יי סטריט”. בלינקן שיבח את הבחירות הדמוקרטיות בישראל, בירך את נתניהו על ניצחונו והדגיש שלחשיבות היחסים בין אמריקה וישראל אין כל קשר לצבעה הפוליטי של ממשלתה.

במיוחד עמד על חשיבות התמיכה האמריקאית בביטחון מדינת ישראל, שכן “לא ייתכן שלום ללא ישראל חזקה ובטוחה”, ולכן “מחויבות ארצות הברית לביטחונה היא מקודשת ומעולם לא הייתה חזקה כמו עכשיו”. בלינקן גם הזכיר את התנגדות הממשל ל־BDS ולאפליית ישראל בפורומים בינלאומיים, כולל האו”ם.

היו מי שהרימו גבה על ששר החוץ האמריקאי החליט לשאת את נאומו דווקא באירוע של ארגון שבדרך כלל עוין את עמדות ישראל, ולא רק בתקופת נתניהו, אך כנראה שפעל בכוונה תחילה כדי להעמיד על מקומו את שמאל המפלגה הדמוקרטית, שקורא לנקיטת מדיניות מסויגת יותר כלפי ישראל, כולל בענייני ביטחון. בלינקן אומנם חזר גם על האמירות הרגילות בעניין פתרון שתי המדינות, בצורך בצעדים לקידום השלום ולשיפור מצבם של הפלסטינים, אך ספק אם זה הניח את דעת שומעיו המאוכזבים.

ברם, אף שהנושא הפלסטיני איננו נמצא עכשיו בקדימות נושאי מדיניות החוץ של הממשל כמו סין, רוסיה ואוקראינה ובעיות האנרגיה, טעות להסיק מכך שהמגמות הבסיסיות של ממשל ביידן בנושא הפלסטיני הן רק מס שפתיים או שירדו מהפרק. אדרבה, יש בסוגיה הפלסטינית חומר נפיץ שעלול להעיב על הסיכוי להגיע להבנות בעניינים חיוניים אחרים, ואיראן בראשם.

ואכן, איראן היא נושא שיש לו פוטנציאל למחלוקות קשות שנמשכות עוד מימי הנשיא אובמה והופעתו של ראש הממשלה נתניהו בפני הקונגרס. אומנם וושינגטון מתייחסת עכשיו לאפשרות של חידוש הסכם הגרעין בפסימיות מופגנת, אך אין ערובה שלא תחזור לכך אם ישתנו התנאים - ובמקרה זה גם ישראל בראשות נתניהו תצטרך לקבל החלטות קשות, לכאן או לכאן.

בימים האחרונים נשמעו קולות מוסמכים, כביכול, בוושינגטון, ואולי דווקא בישראל, שהזהירו את הממשלה החדשה לבל תנקוט צעדים לסיפוח השטחים או לשינוי הסטטוס קוו בהר הבית, אף שנושאים אלה בלאו הכי אינם נמצאים על סדר היום של נתניהו.

מדיניות חוץ ופנים משולבות הן בארצות הברית והן בישראל. השמאל בסיעה הדמוקרטית בבית הנבחרים זכה בבחירות האחרונות לתוספת של כמה נציגים, ויש להניח שינצל את יתרונו היחסי כדי למצות מהממשל הישגים, כולל בעניין ישראל. הקשר בין אמריקה וישראל מקיף כמעט את כל מכלול הנושאים הרלוונטיים בחיי שתי המדינות, ולדידי ישראל זה מתייחס גם למצבה של יהדות אמריקה וגל האנטישמיות הגואה. למרבה הצער, ספק אם פני הממשלה החדשה מעודדים תקווה שנושאים אלה יזכו לתשומת לב ראויה.

עניין אחר שאיננו זוכה, בדרך כלל, לתשומת לב רבה בישראל, אך מעורר דאגה ותרעומת בוושינגטון הוא לגבי הקשרים המתהדקים, בעיקר בכלכלה ובטכנולוגיה, בין ישראל וסין. מבחינת ארצות הברית, זה איננו רק נושא של תחרות כלכלית או טכנולוגית, אלא בעיקר של יריבות אסטרטגית וגיאו־פוליטית, וישראל, על אף היתרונות שבקשרים עם סין, לא תוכל לעמוד מנגד מבלי לסכן את יחסיה עם בעלת בריתה העיקרית.

יחסי ישראל עם אמריקה מגוונים ומסועפים בממדים חסרי תקדים, אך עלולים להתעורר בהם גם משברים, שאותם אפשר לפוגג כמו בעבר, בדיפלומטיה ישראלית נבונה ונכונות משני הצדדים לפשרות, או במציאת נימוקים משכנעים לדחייתם למועד אחר. זאת אף שבגלל הפילוג הקיצוני בחברה ובפוליטיקה האמריקאיות, לכושר התמרון המדיני של ישראל כנראה יידרשו בשנים הקרובות תכונות מיוחדות.

בארצות הברית התפרסם לאחרונה ספרו של ההיסטוריון וולטר ראסל מיד, “קשת הברית בין ארצות הברית לישראל ועתיד העם היהודי”. התזה שלו היא שלא רק שהברית הזאת יציבה, אלא שהתמיכה האמריקאית בישראל זה 40 שנה משרתת גם את האינטרס האמריקאי; טענה שאגב זוכה לתימוכין גם ממקורות אחרים בהתחשב בעובדה שבמציאות המזרח־תיכונית הנוכחית, ישראל ומעמדה, גם בעקבות “הסכמי אברהם” ולאור ההיבטים הביטחוניים והטכנולוגיים המיוחסים לה, היא בעלת בריתה היציבה ביותר של אמריקה באזור.