לא הייתי רוצה שזה יקרה, אבל זה עלול לקרות. העתירות שהוגשו לבית המשפט העליון, אין בהן ממש, למיטב הבנתי, אולם הן הציבו את הרשות השופטת על מסלול שסופו יכול להיות הרה אסון. אם השופטים לא ינהגו באיפוק שראוי להם לנהוג בו בפרשה כה רגישה, הם עלולים למצוא את עצמם במוקד של דרישה רחבת היקף להגביל את סמכויותיהם באמצעות חקיקה משתקת.
כלומר, שהכרעתם של מיליוני אזרחים – כל אלה שבחרו בגוש הימני בידיעה שדרעי יהיה שר בכיר בממשלה - אין בה מאומה. שישה שופטים - ואולי עוד אחד או שניים - רשאים לקבוע שמה שהם רואים כסביר - שונה ממה שציבור הבוחרים ראה כסביר, וזה לא דמוקרטי. אינני נביא, אבל בעניין הזה אני מוכן ליטול על עצמי את הסיכון: זה לא יקרה. אינני יודע רוחו של מי תשרה על השופטים – אולי אפילו זו של אהרן ברק שלא ירצה, אני מניח, לראות את מעשי ידיו טובעים במים אדירים – אבל אני בטוח שהשכל הישר יגבר על האמוציות שיש, כנראה, לחלק מהיושבים בגבעת רם.
המציאות מכתיבה, לעתים, הכרעות מאולצות. קשה לחיות עמן; אולם האלטרנטיבה פחות נעימה. אני אומר את הדברים גם כמי שעתר בזמנו כנגד המשך כהונתו של רפאל פנחסי כסגן שר בממשלתו של יצחק רבין; חרף כתב האישום שהיה תלוי נגדו. אינני יודע כיצד פרשת פנחסי הייתה נפתרת היום, אבל אני מניח שאהרן ברק, מי שישב אז בראש הרכב השופטים, היה שוקל היום גם שיקולים לא משפטיים; כפי שהוא עשה, אגב, לתפיסתי בעת שהוא ביקש לשקול הסדר טיעון עם בנימין נתניהו.
התרעות פיקוד העורף