לאחרונה נתקלתי שוב ושוב ברשתות החברתיות בטענות קשות ובביקורת נוקבת על הממשלה החדשה. הביקורת כללה גם איומים בנוסח של “מרד שירות בצה”ל”: “לא נהיה פראיירים שיילחמו ויסכנו את חייהם בעוד אחרים בני גילנו ישתמטו ויתרכזו באוהלה של תורה” ועוד.
אמירות קשות אלו צורמות לי מאוד ומזכירות לי נשכחות. אי שם באוקטובר 1973 חשבתי שממשלת ישראל שוגה קשות במדיניותה כלפי שכנינו ומסכנת את ביטחון ישראל בהתנהלותה. על אף טענותיי הקשות, לא עלה בדעתי ולו לרגע שלא להילחם על הגנתה וביטחונה של ישראל. הביקורת על הממשלה נעצרה בשערי הימ”ח ולפני פתח הכניסה לטנק.
זאת ועוד, הטוב בחבריי, משה מילדינר, למד באותם ימים רפואה באיטליה ושהה בארץ בחופשת סמסטר לרגל החגים. אני זוכר היטב את חששו משעות אחר הצהריים של יום הכיפורים. הוא לא חשש מסיכון חייו בטנק מול טילי האויב, אלא דווקא חשש פן לא ייקרא לשירות בגלל רישומו כמי שמסתופף באוהלה של תורת הרפואה באיטליה. גם בנסיעתנו המשותפת למרכז הגיוס לחץ על אביו שהסיע אותנו להביאו לפניי כי “אם אקדים, אוכל לטפל בבעיו
הוויכוחים באולפנים בשבועות האחרונים מזכירים לי גם את הקלישאה שהייתה כתובה על צו הגיוס הראשון שלי לצה”ל בגיל 18: “הגיוס לצה”ל זו חובה שהיא זכות”. לשרת את עמי במאבק על ביטחון המדינה ועל ביטחון אזרחיה זה עבורי ערך עליון בלתי מותנה.
עם כל הזעם והצער על כך שהציבור החרדי אינו חולק איתי תפיסה זו ואינו רוצה לשרת בצה”ל, נכונותי לסכן את חיי למען עתיד המדינה ולמען הישרדותה ולחנך למימוש ערכים אלו את ילדיי ונכדיי - אינה תלויה בהתנהלותו של האברך הגר לא הרחק ממני, גם אם השתמטותו עולה לי על העצבים.
בתפיסת העולם היהודית, הישראלית והציונית שלי “ישראל לפני הכל”. כדי למנוע ספקות וחשש לטעות, הסידור המאפשר לאברכים להשתחרר משירות צבאי הינו מהלך נואל, מפלג ומכעיס. חובתם של אזרחי ישראל, ללא הבדל דת, גזע ומין, להיות שותפים בנשיאה בנטל בהגנת המדינה ובבנייתה.
התרעות פיקוד העורף