האמירה של השר בצלאל סמוטריץ' שקציני צבא בכירים שפורשים מהצבא יחויבו בצינון של עשר שנים היא בלתי הגיונית ובלתי הוגנת כאחד — אלא אם כן יוחלט, למשל, להטיל אותה מגבלה על שרים וחברי כנסת לשעבר בטרם יורשו להתמנות לתפקידי ביצוע בתחום העסקי או למועצות מנהלים שונות. אך גם אם הייתה זאת רק שליפה מהמותן, זה יכול לשמש זרז לדיון ענייני בנושאים שונים שנוגעים לצבא וליחסים בינו ובין הממשלה, ובינו לחברה האזרחית.
אם, כפי שקבע הגנרל הפרוסי קלאוזביץ', המלחמה היא המשך המדיניות בדרכים אחרות, הרי שהצבא הוא המכשיר להפעלת הדרכים האלה — אך לא רק במלחמה אלא גם בהבטחת השלום וביטחון אזרחי המדינה. בישראל נוספות לכך גם כמה זוויות אחרות, כגון תפקידיו בשטחים, ושליחותו הלאומית כצבא העם (אף שחלק מהעם נמנע מליטול בו חלק), ובמקביל, תפקידה של ההנהגה הישראלית היא לשמור על איזון נכון בין צביונה האזרחי של ישראל כמדינת חוק דמוקרטית למדינה שביטחונה ועצם קיומה תלויים בכושרה להגן על עצמה בכוחות עצמה, על פי העקרונות שקבעו בזמנו דוד בן־גוריון בתורת הביטחון שלו וזאב ז'בוטינסקי במאמר "קיר הברזל".
אחד הצווים הראשונים מבחינה זאת לדידי בן־גוריון, שר הביטחון הראשון, היה עקרון אי־הפוליטיות של צה"ל שעמד במבחן כבר בראשית ימיה של המדינה, כשהחליט לפרק את הפלמ"ח, חרף מצוינותו הקרבית, כדי לחסום את השתלטותה של מפ"ם השמאלית הקיצונית, שרוב מפקדיו נמנו עמה, על צה"ל. בו בזמן זה בא לידי ביטוי כשהורה לפעול נגד אוניית הנשק "אלטלנה" מהצד הימני של הפוליטיקה, כדי למנוע מה שראה כסכנת היווצרות של צבאות פרטיים.
הניתוח, אף שהיה אכזרי וקשה והותיר משקעים רבים, הצליח, וממלכתיותם של צה"ל ושל זרועות הביטחון האחרות נשמרה מאז בדרך כלל. חריגות בוטות כמו זו של סגן הרמטכ"ל לשעבר ואחר כך ח"כ מטעם מרצ, האלוף (מיל') יאיר גולן, היו מעטות יחסית. בן־גוריון הצליח להעמיד את הצבא בראש סולם הערכים של מדינת ישראל ובלי להפכה למדינה ולחברה מיליטריסטיות.
עם זאת, אי אפשר להתעלם מהטענה שעל פיה העובדה שמפקדים בכירים בזרועות הביטחון, עם מעברם לחיים האזרחיים ופנייתם לפוליטיקה מפגינים דעות פוליטיות של השמאל, מעידה לכאורה על כך שהניתוח של בן־גוריון השאיר גרורות. אין פגם בהתארגנויות של אנשי צבא וביטחון לשעבר וגם לא בהשמעת דעותיהם, אך לא כשהתארגנויות מסוג זה הופכות לקבוצות לחץ בעלות אג'נדה פוליטית מובהקת.
התמונה, כמובן, איננה חד־סטרית, וחשיבותן של תופעות מטרידות שעלולות להשפיע על חזון הממלכתיות הא־פוליטית של צה"ל איננה באותה רמה, אף שגם עליהן עדיף לא לעבור לסדר היום. בהקשר זה מינויו של ח"כ סמוטריץ' לתפקיד ההיברידי של שר במשרד הביטחון מעורר שאלות במיוחד, ולא רק במישור התפקודי, אלא גם בזה המשפטי ולגבי השלכותיו בתחום הבינלאומי, ומחייב קביעה חד־משמעית שפעילותו במשרד תוגבל לנושאים אזרחיים הנוגעים לישראלים שמתגוררים ביהודה ושומרון ולא תורחב לענייני האוכלוסייה הערבית או לנושאים בעלי השלכות צבאיות או מדיניות. גם סמכותו של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר על מג"ב צריכה להיפסק כשזה מופעל בשטחים — שם כפיפותו החד־משמעית היא לרמטכ"ל — והוא הדין לגבי השב"כ וכפיפותו למשרד ראש הממשלה.
יש דברים שנראים זניחים מפני שהם נוגעים, כביכול, רק לחלק מסוים מהציבור, כגון הרעיון לבטל את כפיפות הרב הראשי של צה"ל לרמטכ"ל ולהמירה בכפיפות לרבנות הראשית. מאז ימיו של הרבצ"ר הראשון, האלוף שלמה גורן, הייתה הרבנות הצבאית דוגמה לממלכתיות ולאחדות בין העדות, והשינוי המוצע עלול לקבוע תקדים מסוכן גם לגבי תפקידים אחרים בצבא. כל הסוגיות האלה אינן מהוות אומנם מקשה אחת, אך הן קליידוסקופ של עניינים שיש בהם כדי להשפיע, לטוב או לרע, על השלמות ועל המכלול של ביטחון ישראל.
וכל זאת לצד נושאים אחרים שנוגעים לצה"ל, לרבות הביקורת האובייקטיבית או המוטית המושמעת על ידי גורמים שונים כמו מבקר המדינה או האלוף (מיל') יצחק בריק ו"קצינים בכירים" עלומי שם, ונוכח ההתמודדות של צה"ל מול האתגר האיראני שעלול לעלות מדרגה. ותמיד יש לזכור, כפי שלמדנו מההיסטוריה, לפעמים "הכל בגלל מסמר קטן".
התרעות פיקוד העורף