לאחרונה יצא לי להיתקל במקרים של לעג כלפי אנשים עם מוגבלות בשל מוגבלותם. יש מאות אלפי אנשים עם מוגבלות, שמושפלים בישראל: אנשים, ילדים ובני נוער עם מוגבלות שכלית; על הרצף האוטיסטי, עם מוגבלות נפשית, עם קשיי דיבור ועוד. הם שותקים כי קשה להם להילחם ולצעוק, אבל הם נפגעים.
זו תופעה נרחבת, שכוללת את כלל המוגבלויות, וזה קורה כל הזמן. נדרשת אכיפה, מנגנון של ענישה כלפי מי שמשפיל, פוגע ומבזה את הילדות והילדים המיוחדים שלנו. מי אתם שמנסים לגרום לנו, ההורים לילדים עם צרכים מיוחדים, להסתיר את המוגבלות של הילדות והילדים שלנו? מי אתם, שמנסים לגרום לנו להתבייש בילדים שלנו? מי אתם, שלא מסוגלים להכיל את האחר? מי אתם, שלא רוצים את הילדים שלנו בכיתות בבתי הספר של הילדים שלכם?
אני שומע יותר ויותר סיפורים על הורים שפשוט מתביישים במוגבלות של הילדים שלהם בגלל "מה שיחשבו עליהם", בגלל שהם חוששים מתיוג של הילדים שלהם כמי שיש להם מוגבלות. זה רק סימפטום של היחס המפלה, הסטיגמטי ומלא הדעות הקדומות של החברה הישראלית כלפי אנשים עם מוגבלות. החברה בישראל וגם המדינה עצמה הן החסמים של אותם אנשים, שמתמודדים עם אפליה, הדרה, לעג, וסטיגמות.
התפקיד שלנו כחברה אזרחית הוא לדאוג שקולם יישמע. תפקידנו לזעוק את זעקתם, להילחם בהשתקה שלהם, להביא את מצוקותיהם לסדר היום הציבורי. חברה שבה אנשים מוגדרים על פי המוגבלות שלהם היא חברה חולה. חברה שמדירה במקום להכיל את האחר היא חברה לא שוויונית.
חברה שלא מנגישה בתי ספר, משרדי ממשלה, תחבורה ציבורית ושירותים חיוניים נוספים עבור מי שלא יכולים להיות כמונו - בגלל שיש להם מוגבלות כלשהי – היא חברה לקויה. מי שלא מבין שכולנו שווים לחלוטין – יש לו ציון נכשל בדמוקרטיה, בזכויות אדם, באהבת אדם ובערבות הדדית. הילדים המיוחדים שלנו הם הכי טובים. הכי רגישים. הכי אוהבים. אף אחד לא ידיר אותם.
התרעות פיקוד העורף