לפני למעלה מעשור, בכנס שעסק בחינוך לערכים, עלה שר החינוך וחבר הכנסת לשעבר יוסי שריד ז"ל לבמה כדי לשאת את נאום הפתיחה. בדבריו אמר: "אני לא מאמין בחינוך. הרבה לפני שאני מאמין בחינוך, אני מאמין בדוגמה אישית. אם אין דוגמה אישית, אין חינוך, וחינוך לערכים אינו ניתן, אלא דרך דוגמה אישית".
ילדים ומתבגרים אינם לומדים על ערכים דרך השתתפות בשיעורי ערכים ולא דרך הכנה למבחנים שבודקים את רמת הידע שלהם לגבי הגדרות ומשמעות של ערכים. בפועל, הם לומדים על ערכים באמצעות התבוננות על ההתנהלות וההתנהגות של מוריהם, הוריהם ואחרים בסביבתם הפיזית או הווירטואלית. מנהלת בית ספר יכולה להצהיר מדי בוקר שדרך ארץ קודמת לתורה, אבל באותה עת, בהתנהגותה היא עלולה להפגין סולם ערכים הפוך.
בג"ץ דרעי והסערה הציבורית שסביבו מזמנים למערכת החינוך הזדמנויות לחקר והעמקה בסוגיות אזרחות שעוסקות באופייה הדמוקרטי של המדינה ובהפרדת רשויות. הוא מעלה שאלות נוקבות: כיצד אנחנו פועלים ומחויבים לפעול כחברה הטרוגנית אל מול קונפליקטים ערכיים? כיצד אנחנו מנהלים בחינה ביקורתית של סט הערכים, התפיסות והנחות היסוד שאנחנו פועלים על פיהם? אזרחים בכלל, ותלמידים בבתי ספר וסטודנטים באקדמיה בפרט, יכולים לנצל את בג"ץ דרעי כדי לזהות את הסט הזה אצלם, להרהר עליו ולבחון אותו מחדש. זאת הזדמנות טובה להתבונן על מה אנחנו מבססים את הערכים, העמדות והתפיסות שלנו, וכיצד אלו עומדים אל מול ערכים, עמדות ותפיסות מתחרים.
ככל שעוסקים במקרה חי ובועט מהמציאות העכשווית, כך עולה הסיכוי לקדם את המוטיבציה לדון ולהתעמק בנושאים רבים הקשורים בו, לא בגלל שהם נושאים המופיעים ברשימת התכנים של בחינות הבגרות, אלא כיוון שהם אותנטיים ורלוונטיים לחיים שלנו כאן עכשיו.