בין לבין, שמעתי גם התבטאויות של נשיאת בית המשפט העליון ושל היועצת המשפטית לממשלה והבנתי בבהירות שאת המערכת הזאת, נטולת הרסן, התאבה לשלטון אבסולוטי, יש להחזיר למקום הראוי לה בחברה חופשית.
אינני רוצה להתייחס במפורש להחלטה בעניינו של אריה דרעי, אבל ברור לי שיש בה כדי לחדד את הנחיצות בשינויים המתבקשים ברשות השופטת, על כל אגפיה, זה שנים. אני עוקב במשך זמן רב אחר הכלים המשפטיים שיוצאים, חדשות לבקרים, מבית היוצר של אלה המחזיקים בתורתו של אהרן ברק – ואני שואל את עצמי לאן עוד הם יוליכו אותנו. החוק, להערכתי, הפך בידיהם למעין נקודת יציאה. ממנה הם שועטים לדרכם כדי ליתן תוקף להשקפות עולם שזכרן לא בא בחוק שאותו הם מתבקשים ליישם. אני עוד זוכר תקופות אחרות שבהן בתי המשפט ביקשו לעמוד על כוונת המחוקק; לא כעת. הדיונים שמתקיימים במליאת הכנסת ובוועדותיה, לפני חקיקתו של חוק, לא מעניינים את השופטים. ברק כבר אמר, בזמנו, שיש מחוקק, זה שטרח על החקיקה, ויש מחוקק סביר – הלוא הוא השופט. מילות החוק אינן מבצרים שיש לכבוש, הוא טען, בארוגנטיות שהיא כה אופיינית לו. בד בבד, הוא גם קבע, בין השאר, שיש דמוקרטיה, כפשוטה, המובנת לכל – ויש דמוקרטיה מהותית; אולי זאת שברק מוציא מעליית הגג כשהמחנה הלא אהוב עליו עולה לשלטון. הלכות אמורפיות נולדות יש מאין.
כך או אחרת, בית המשפט העליון הפך למועדון סגור. ניתן להיכנס אליו רק, בין היתר, בהסכמתם של שלושת השופטים היושבים בוועדה לבחירת שופטים. הכל נעשה כדברם; אם כי צריך להודות שבעבר הייתה גם נטייה לגיוון מסוים. אני מניח ששופט כמו בנימין הלוי, מי שהכריע במשפטו של ישראל קסטנר, בעת שכיהן בבית המשפט המחוזי, לא היה מגיע לערכאה העליונה ללא אותו רצון ליצור מראית עין של הטרוגניות.
על חריגותו אפשר גם ללמוד מהעובדה שלימים הוא פרש מכס המשפט ונבחר כחבר כנסת מטעם הליכוד; מהלך שיכול לקרות רק בחברה שמכבדת את האחר.
התרעות פיקוד העורף