במדינת היהודים, גם במציאות של ניגודים, עלינו לפעול לאחדות

כשהאו”ם קיבל את ההחלטה לציין את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, שחל מחר, נאמר שם: “השואה, שבה הוכחד שליש מהעם היהודי, תהווה לעולמים אזהרה לכל עמי העולם מפני הסכנה של שנאת חינם, גזענות ודעות קדומות”. אך האם העולם למד את לקחי השואה? האם האנטישמיות בעולם דעכה? האם עמי העולם מונעים את הסכנה של שנאת חינם, גזענות ודעות קדומות? דומה שלא. יותר ויותר אנו עדים לנוכחותו של כוח ההרגל לאדישות ולרוע בעולם.

עלינו לזכור ולא לשכוח, בימים של אנטישמיות גואה ופושטת בעולם כנגד יהודים, כיצד אז בימי חשיכה, דמוניזציה ורוע, בני אנוש באירופה, משתפי פעולה ועוזריהם של הנאצים - התרגלו לרוע ולזוועות השואה ונתנו ידם להשמדת שישה מיליון יהודים, ומתוכם מיליון וחצי ילדים. העולם היה אדיש באותם ימים נוראיים.

אמיל גוסטב פרידריך מרטין נִימֵלֵר היה כומר פרוטסטנטי גרמני שהתנגד לנאציזם. שירו “לא השמעתי את קולי” זועק כנגד אדישות, פסיביות, שתיקה, חוסר מעש והתרגלות העולם לזוועות הנאצים ועוזריהם: “תחילה הם באו ולקחו את הקומוניסטים – ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי קומוניסט. ואז הם באו ולקחו את הסוציאליסטים – ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי סוציאליסט. ואז הם באו ולקחו את חברי האיגוד המקצועי – ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי חבר האיגוד המקצועי. ואז הם באו ולקחו את היהודים – ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי יהודי. ואז הם באו ולקחו אותי – וכבר לא נותר אדם לדבר בעדי”.

כיום, במדינת היהודים, גם במציאות של קוטביות וניגודים בין שבטים ומחנות, עלינו לפעול לאחדות הניגודים. הניגודים המשלימים אחד את השני לכדי שלמות - מוצגים בתפיסת עולמו של פרופ’ מרדכי רוטנברג, חתן פרס ישראל בעבודה סוציאלית: “דיאלוג בין הפכים, שבו שני הפכים נותרים במלוא ייחודיותם האינדיבידואלית ומשפיעים זה על זה באופן אקטיבי, בדיאלוג מתמשך”. אך מדובר באחדות הניגודים, ולא באחידות הניגודים. האחדות מקדשת את השונות וההבדלים במרחב חיים אחד. ניגודים רק משלימים ומייצרים אתגר, עניין ושלמות, איננו שלמים אבל משלימים אחד את השני.

כך התנ”ך, בנבואתו של הנביא יחזקאל, מדגיש את קיבוצו וחזרתו של עם ישראל לארצו ולמדינתו: “כֹּה-אָמַר, אֲדֹנָי אלוקים, בְּקַבְּצִי אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל מִן-הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ בָם, וְנִקְדַּשְׁתִּי בָם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם; וְיָשְׁבוּ, עַל-אַדְמָתָם, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב. וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ, לָבֶטַח, וּבָנוּ בָתִּים וְנָטְעוּ כְרָמִים, וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח”. נבואתו של הנביא יחזקאל נמסרת לידי העם היושב בציון, דור השואה והתקומה, שרק בידיו לעשות הכל, להנחיל את אתגר אחדות הניגודים, גם במציאות של מחלוקות, פערים והקצנות, כל זאת כדי להבטיח את החזון הנבואי - “וְיָשְׁבוּ, עַל-אַדְמָתָם...וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ, לָבֶטַח”.

זיכרון השואה משמש לעם הנצח היושב בציון כעמוד האש להנחות לנו את הדרך, שכל אחד ואחת בארצנו האחת והיחידה, יקבל על עצמו להפנים ולהטמיע: גם במציאות של ניגודים חובה היא לאחד את הניגודים. חובה המוטלת בראש ובראשונה על מנהיגינו ונבחרינו, נציגי העם, לפעול להנמיך את הלהבות, לקיים אחווה, הקשבה ודיאלוג בתוכנו ולפעול רק ביחד בצד הייחוד, כמו בשיר.