בדמוקרטיה אין מסלולים עוקפי בית נבחרים

הטרללת שמציפה את חיינו מקבלת בימים אלה תאוצה מפחידה. המחנה שהפסיד בבחירות האחרונות פשוט לא מרפה מהשאיפה לשמור על עליונותו במוקדי הכוח החוץ־פרלמנטריים. הוא אינו מגלה אפילו שמץ של נכונות להודות שבדמוקרטיה הניצחון בקלפי הוא הקובע מי מרכיב את הממשלה – ומי קובע את סדר היום. הניסיון של נשיא המדינה הרצוג להקים מעין “ועדת פיוס נשיאותית”, אין בו כל ממש; ואני נזהר מלומר שזה בגלל שהנשיא, הוא עצמו, כבר לא נשמע כל כך ממלכתי בהתבטאויותיו האחרונות.

מכל מקום, בדמוקרטיה אין מסלולים עוקפי בית נבחרים. ההליך הדמוקרטי מכיר רק מקום אחד שבו מוכרעות מחלוקות; וזה לא בבית הנשיא, וגם לא, אגב, בבית המשפט העליון.

אני יודע שיש רבים במחנה המפסיד, זה שמבין שסיכוייו לזכות באמון רוב העם בקלפי כמעט לא קיימים, שמרגישים שהם חייבים לעשות הכל כדי שאחיזתם בנקודות השפעה מרכזיות, כגון במערכת המשפט, מקום שהם התרגלו לשלוט בו, לא תחמוק מידיהם; ואלה שורשי כל הרוע שממלאים את רחובותינו. וחשוב גם לזכור: לא כל החוכמה נמצאת בידי קומץ שופטים; ומי שחושב שאפשר לנהל מדינה מתוך היכל המשפט טועה.

הסדר הנכון צריך להיות כמו בכל חברה מתוקנת. ההכרעות צריכות להתקבל במסגרת הרשות הנבחרת. לא בבית המשפט. שם צריכות להיחתך רק מחלוקות בין אדם לחברו – ולא הכרעות פוליטיות. יש, כמובן, מי שמנסים להלך אימים על אלה שלא מסכימים עמם - אבל איומים אלה לא יצלחו. השינויים הנדרשים במערך האיזונים בין שלוש הרשויות יחזירו את המטוטלת לנקודת האמצע.

אני יודע שזה לא יהיה פשוט. גורמים רבי עוצמה חורשים כל העת מזימות. האחרונה שבהן מדברת על סמכותו, כביכול, של יועץ משפטי “להוציא לנבצרות” ראש ממשלה. זאת שטות גמורה. החוק לא מסמיך אותו לנקוט מהלך כזה. אבל אני מניח שיהיו ניסיונות כאלה שגם יזכו לרוח גבית בבית המשפט העליון. השופטים היושבים שם כיום הפכו זה מכבר, לדעתי, לשחקנים פוליטיים. הם לא רוצים לאבד מכוחם האבסולוטי, והם יילחמו בכל דרך כדי לשמור על ההגמוניה שלהם. הכרעתם בעניין מינויו של אריה דרעי לשר בממשלה הוכיחה את זה. הכלים המשפטיים שהם השתמשו בהם, בעיניי, היו לא ראויים. מטרת השימוש בהם הייתה דקלרטיבית גרידא; להפגין שליטה. מה שהוכיח, לטעמי, את הנחיצות ברפורמה המוצעת; שלא לדבר על השינויים הנדרשים במערכת אכיפת החוק.

אני מקשיב לעדויות הנשמעות בבית המשפט המחוזי בירושלים ומתחלחל לנוכח הנחישות שבה פעלו לכאורה כל הנוגעים בדבר כדי להגיע ליעד הנכסף: ראשו של בנימין נתניהו. לא הייתי נכנס לפינה הזאת אלמלא הטריקים האפלים שעוד צפויים לנו. אני צופה, למשל, בנשיאת בית המשפט העליון, מאזין לנאומיה ושומע על פגישותיה עם ציפי לבני, נואמת מרכזית בהפגנות המחאה נגד הרפורמה המשפטית, ואני מתמלא בושה. לא זאת הדרך שבה פותרות מדינות מתוקנות מחלוקות ציבוריות. שופטים לא יורדים למגרש הפוליטי; גם כשהם מאוד רוצים בניצחונה של אחת הקבוצות.